קשה לכתוב על תשעה באב השנה. קשה וכמעט בלתי נסבל. זו אינה הפעם הראשונה שאני כותב בנושא ולכאורה זו לא אמורה להיות משימה מורכבת מדי. הרי התובנות כבר מעובדות מזמן, הניסוחים משויפים למשעי ואין באמת צורך לבדוק את המקורות שאתה מכיר על פה. הבית ראשון חרב בגלל שזלזלו בחוקים. הבית השני חרב כי הקפידו הקפדה יתרה על החוקים. הצמדת שני החורבנות לאותו היום מלמדת אותנו על חשיבות המאבק בקנאים משני הצדדים. פשוט כמו למרוח לחם בחמאה שהופשרה בשמש שעות ארוכות. גם ההשלכה של התובנה על מציאות חיינו לא מסובכת. כבר כתבנו אותה למעשה. אסור לתת לקיצונים להוביל אותנו. נקודה. כל כך פשוט. אז למה היד הכותבת מסרבת לשתף פעולה והמילים מתקשות להיאסף בקובץ שעל צג המחשב?
אולי זו החרדה שאוחזת בי בחודשים האחרונים ומשתקת בכל פעם חלק אחר בגוף ובנפש. זו הפעם הראשונה שאני מרגיש באמת את סכנת החורבן והגלות. בעור שבחוץ ובעור שמבפנים. כבר שנים רבות אני מקפיד לצום בתשעה באב. למען האמת, זה הצום היחידי שאני צם במהלך השנה. כיהודי ציוני וחילוני זה טבעי עבורי. תשעה באב הוא אירוע לאומי ולא דתי. ליום הכיפורים, אירוע דתי ולא לאומי, איני מצליח להתחבר. האבסורד הציוני, שהפך דווקא את האחרון ליום הצום הלאומי בעוד שצום תשעה באב הפך לעניינם של הדתיים בלבד (כנראה כי הוא נופל במהלך החופש הגדול), הביא לכך שהתוודעתי אליו רק בבגרותי. אבל מאז כאמור אני מקפיד בו, לומד אותו וכותב עליו. הפעם התחושה שונה. חרדות תשעה באב עברו מהמדומיין אל המצוי. הן נותרות גם כשאני פוקח עיניים, וכיצד אפשר לכתוב על אסמים בוערים בירושלים ההיא כשבצידי רחובות ירושלים של ימינו נערמים מצבורי צמיגים וחומרי בערה שמחכים לרגע הנכון?
האפשר לכתוב באופן מושכל על שנאת חינם כשהיא הרימה את ראשה המסוכן לאחרונה וגודשת את חיינו מכל עבר, יותר ממה שאי פעם הכרנו, מציצה גם ברגע זה מעבר לכתפי ובכל מקום? דומה שהיד מסרבת לשתף פעולה עם משחקי הקמצא והבר קמצא ההם כשרחובות קפלן בתל־אביב ובירושלים מלאים ביורשיהם, שאף הם מעמידים דיניהם על דין תורתם (כל אחד ודעת התורה הקיצונית שלו) ואף אחד לא מוכן לעבוד לפנים משורת הדין. להם הכול ברור, פשוט וחד־משמעי, ומובן שאצל עדות הקנאים גודל השעה מחייב לוותר על כל השאר ותמיד השעה היא גדולה. גם זה אופייני ליורשי רבי זכריה בן אבקולס: את הספקות הם מותירים מחוץ לרחובות קפלן, בתל־אביב ובירושלים.
ואולי זו לא החרדה אלא דווקא הייאוש? האם הלב – שאף הוא דרוש מאוד לכל כותב – לא מוכן כבר לשתף פעולה עם מעשה הרמייה העצמית ועם עצימת העין מול מה שכבר החל להתרחש? אולי הלב הוא שמגחך מול המילים שמתארות מצבורי צמיגים וחומרי בערה שמחכים לרגע הנכון כי הוא יודע שאתה מתעלם מרחובות אחרים, רבים, שבהם העשן כבר התחיל להיתמר? מגחך ומאותת שהגיעה העת להודות שהקנאים ניצחו? שהם הצליחו להלך אימים על נבחרי הציבור שלנו ושבו עם שלם, מדינה שלמה, במלחמת הקודש של "להיות או לחדול" שלהם? אפשר שזה הייאוש שמקשה עליי להקליד במהירות הרגילה על המקלדת. בספרי "סיפו – סיפור לא גמור" כתבתי פעם ש"ספר בלי תקווה זה כמו אוכל בלי תבלינים. אין בו בכלל טעם". האם ייתכן שזה מה שמשתק אותי עכשיו? אכן, למי שאינו מאמין קשה לחיות השנה.
נדמה לי שכל התשובות נכונות אבל עם כל הכבוד ליד המתקשה וללב הרוטן, בסוף המוח הוא ששולח את ההוראות לאצבעות. והמוח לא יכול אלא להורות על כך שאין לאיש מאיתנו זכות להתייאש גם "כשיודעין אנו שסופך ליחרב" (יומא ל"ג, ב'). בירושלים של ערב חורבן בית שני היו בעיות נוספות מעבר לשנאת החינם. כללי המשחק המקובלים נפרצו. המנגנונים החברתיים קרסו. המוסדות חדלו מלתפקד. איש העקום בעיניו עשה. זה מה שקורה גם אצלנו כאן ועכשיו. כל הסכמה חברתית שליוותה אותנו למצער 75 שנים נותצה. חוקי המסגרת ששמרו עלינו בעת ניהול מחלוקות נשברו. והשבר הזה מאפשר לכל בעל כוח להשתמש בו ללא שום מגבלה. הכול מותר למען המטרה הקדושה. בעל הרוב בכנסת יכול לחוקק כל שמתאווה נפשו. בעלי ההון יכולים לנצל אותו כדי לכפות את דעתם על מי שאינו כזה. מי שמחזיק בתעודת טייס יכול לאיים בהשבתת מטוס הקרב "שלו" אם לא יהיה מרוצה. משיח של הסכמה – שהוא הבסיס לקיום חברה דמוקרטית – עברנו לשיח של הכנעה, ובשיח כזה להיכנע פירושו להפסיד. אימוץ שיח אלים כזה מוביל מטבעו לעוד הקצנה, שהרי תחרות "אני הכי חזק" לעולם לא מסתיימת, וחוזר חלילה. הכול הפך להיות בחזקת ייהרג ובל יעבור, מתוך תפיסה ילדית ש"עדיף כלום מכמעט".
אבל המוח יודע שזה לא נכון. שניהול חברה – מה שמכונה פוליטיקה – היא אמנות האפשר. רק בשירים מתקתקים הושגו הישגים גדולים ביום אחד. במציאות קרה בדיוק ההפך. כל ההישגים הגדולים בדמוקרטיה ובעיקר בזכויות אדם הושגו בצעדים קטנים ומדודים. לאט־לאט. לבנה על לבנה. פה תיקון אחד ואחריו עוד אחד קטן ועוד אחד, עד שהחברה הייתה יכולה לעכל את השינוי ולהפנימו. כל הנסיונות לעשות הפיכות – מצרפת של 1789 ועד רוסיה של 1917 – הובילו רק לאסונות.
את המסר הזה חייבים להפנים ותשעה באב מתאים לכך. מעטים העמים שביום ציון חורבנם לא שולחים אצבע מאשימה כלפי המחריבים, הבבלים והרומאים, אלא מקבלים אחריות על עצמם. אחריות ולא אשמה. המחריבים אשמים כמובן בחורבן, אבל אנחנו, היהודים, מקבלים אחריות. זהו מסר שהציונות אימצה מהרגע הראשון לכינונה. זה מה שדרוש לנו עכשיו. לקבל אחריות, לא לוותר לקנאים משני הצדדים (כן, יש סימטריה בין הפלגים הקיצוניים, צר לי) ולדרוש מעצמנו לעשות הכול כדי שעוד עשרות או מאות שנים לאף אחד לא תכאב היד או יצרוב הלב כשהוא יבוא לכתוב על חורבן הבית השלישי בתשעה באב תשפ"ג.
פרופ' יובל אלבשן עוסק במציאת פשרה במחלוקת על הרפורמה המשפטית
