מאז מלחמת יום הכיפורים, מקובל היה – ברוח ועדת אגרנט – לבקר את צה"ל על הזלזול בתורת הלחימה של עצמו. לא רק בקורסים פיקודיים של צה"ל יודעים לספר שצה"ל נערך להגנה שלא במסגרת תורת הלחימה שלו, שההיערכות הייתה חסרת עומק, ושצה"ל תכנן לבלום את האויב על קו המגע, הקו הראשון – בניגוד לכל היגיון צבאי.
כל זה נכון, אבל מתעלם מעובדה אחת: גם לאחר הפקת הלקחים, ובמידה רבה עד היום, צה"ל המשיך לפעול בשיטות דומות באזורים שונים. למשל, לוחמי שריון בשנות התשעים ברמת הגולן תרגלו פעם אחר פעם תגובה מהירה שכללה הגעה ל"רמפות" ובלימת הסורים – לא בעומק שטחנו, אם כי בקו המגע עצמו; לכל הפחות בצפון רמת הגולן. בדיוק כפי שהיה ביום הכיפורים.
הסיבה איננה שצה"ל לא למד לקח מיום כיפור וגם לא בוּרוּת, אלא סיבה פשוטה בהרבה: לא תמיד יש ברירה. עקב אופי השטח בצפון רמת הגולן, ניסיון להגן עליו לעומק – כלומר, לאפשר ויתור זמני על שטח כדי לעכב את האויב ולהשמיד אותו בשטחנו, בתנאים יותר נוחים לנו – משמעו הפקרת היישובים הקרובים לגבול וגם ויתור על צפון הגולן, מכיוון שהמרחק בצפון בין הגבול לקצה הרמה הוא קטן מאוד. אם הסורים היו כובשים את צפון הגולן, הרי שצה"ל היה צריך לתקוף מלמטה, אתגר קשה הרבה יותר. במילים אחרות: "פתרון בית הספר" לא היה ישים. כיוון שכך, צה"ל – למעשה עד תחילת מלחמת האזרחים הסורית וקריסתו (הזמנית?) של הצבא הסורי – נערך על הגבול, בצורה דומה מאוד למה שעשה לפני מלחמת יום הכיפורים. אומנם, יש לומר, עם יותר מודעות לבעיה.
לאמיתו של דבר, בעיה זו הייתה ידועה ומוכרת עוד לפני מלחמת יום הכיפורים. ההיערכות על קו תעלת סואץ הייתה שגיאה כאשר הצבא המצרי פלש; אולם היא לא נבעה מכך שהמטכ"ל לא ידע שבעייתי להגן על קו, או לא הכיר שום תורת לחימה. הייתה בצה"ל הזנחה של התורה – ועדת אגרנט כתבה באריכות על בעיית תורת הלחימה ויישומה – אולם בדיונים במטה הכללי על תפיסת ההגנה בסיני ברור היה לכולם כי האידיאל איננו הגנה על קו המגע.
אלא מה? מעבר לשיקולים הצבאיים היו גם שיקולים מדיניים. אם ישראל לא הייתה מגינה על קו התעלה, המצרים היו ממהרים לשלוח כוחות מעבר אליה ולהשתלט על שני הצדדים. היו שחשבו שהדבר יהיה דווקא מועיל; אחת ההצעות של שר הביטחון משה דיין הייתה לסגת מקו התעלה כדי לאפשר למצרים לפתוח את תעלת סואץ לשיט, ולהקטין את רצונם במלחמה. הצעה זו לא נדחתה על הסף בידי ראש הממשלה גולדה מאיר, אולם מסיבות שונות לא אירע דבר, בין השאר מכיוון שהצעתו של סאדאת בעניין זה נתפסה כלא רצינית ואף כתכסיס.
מכל מקום, הבעיה בעינה עמדה: פעולה לפי שיקולים "צבאיים" בלבד עמדה בסתירה לשיקולים "מדיניים". וכיוון שכך, אי אפשר היה לפעול לגמרי לפי תורת הלחימה ה"קלאסית". ההגנה על קו המגע בגולן ובסיני לא נבעה מטיפשות, והתאימה לרוב המצבים. הבעיה הייתה שאחד מהמצבים שאליהם היא לא התאימה היה פלישה בו־זמנית של שני צבאות עם יתרון כוח אדיר.
במקרה של רמת הגולן הבעיה הייתה שגם בדרום הגזרה, במקום שבו צה"ל יכול היה להרשות לעצמו לאבד שטח באופן זמני, לא עודכנה תפיסת ההגנה בהתאם לשטח; אופי השטח בצפון הרמה ובדרומה הכתיב הגנה אחרת, אולם התפיסה הייתה זהה לגמרי. במקרה של סיני, הפתרון הנכון – בחוכמה שבדיעבד – היה ביצירת תוכניות נפרדות למצב של מתקפה כוללת ולמצב "רגיל", ובמיוחד – תוכניות תגובה למעבר בין המצבים השונים, ולהגנה בעומק ברגע שתתחיל מלחמה "גדולה".
אין תנאים אידיאליים
הבעיות של טרם מלחמת יום כיפור אינן רק עניין להיסטוריונים, והן מלוות אותנו עד ימינו. גבולות מדינת ישראל אולי נקבעו על ידי צה"ל, אבל לא עבור צה"ל; בהתאם לכך, במקומות רבים לא מתאפשרת הגנה אידיאלית על הגבול. אם צה"ל היה צריך לקבוע מה יהיו גבולותיה של מדינת ישראל, הם כנראה היו מגיעים לקו הליטאני בלבנון, ולקו רפיח־אל־עריש במצרים; רק הגבול עם ירדן היה נותר בעינו, שכן הבקעה היא מכשול מצוין.
הפתרונות הטובים ביותר צבאית לא תמיד קבילים מדינית, ולעיתים מסיבות טובות. הצבא לעולם יצטרך לפעול בתנאים שאינם אידיאליים. למשל, ייתכן שאידיאלית היה כדאי לפנות את כל היישובים הסמוכים לכל הגבולות; בפועל, דבר כזה לא ייעשה. הצבא ימשיך ויידרש, למשל, להגן על מטולה מפני כל פעולה של אויב, גם אם מיקומה ממש על הגבול עם לבנון אומר שמתכנן צבאי היה מעדיף לפנות אותה מפני שאי אפשר להבטיח שכל ניסיון חדירה אליה ייכשל. הרי כפי שתורת הלחימה מלמדת אותנו, "חזקה על קו המגע שייפרץ".
הלקח הוא לא להסתפק בהוקעת הטעויות שעשו דורות קודמים של מפקדים ומנהיגים. רשלנות, שלומיאליות וטיפשות הן הסברים פופולריים בשיח הציבורי, וקל להשתכנע בהם לאחר מעשה, כשהתוצאות ידועות. בזמן אמת, לפעמים הסיבה שצעד מסוים ננקט גם אם איננו תואם את התורה הצבאית, היא שיקול מדיני או אחר כבד משקל; האתגר הוא לדעת מתי פעולותינו אינן בהתאם לתורה, מהם החסרונות שבהן – ולהכין תוכנית למקרה שבו חסרונות אלו יבואו לידי ביטוי.
לימינו, המשמעות כפולה. מצד אחד, הפתעה איננה הכרעה. יש להביא בחשבון שהאויב יצליח להפתיע אותנו מדי פעם, אם כי רצוי מאוד שלא בהיקף של הפתעת מלחמת יום הכיפורים ולא דומה לה. המטרה העליונה איננה רק למנוע הפתעה, אלא להתמודד כראוי כאשר זו מושגת. כבר באמצע שנות השבעים עמד יעקב חסדאי על כך שההפתעה הייתה רק חלק מבעיותיו של צה"ל בהיערכות בסיני וברמת הגולן, ושאפשר היה להתמודד אחרת גם בהינתן הפתעה. אפשר לקוות שחיזבאללה לא יצליח לעולם להנחית מכה קשה על ישראל בהפתעה; אי אפשר להיות בטוחים שכך אכן יקרה. מכאן נובע הצורך להתמודד עם הפתעות כאלו, ולהצליח לסיים מערכה עתידית כאשר ברור לא רק מי החל במלחמה, אלא מי מסיים אותה בצורה טובה ביותר. המפתח יהיה היערכות להתמודדות עם מצב שבו נופתע, כך שהפתעה תהיה רק תחילתו של הסיפור, ולא כל הסיפור.
הדבר השני הוא ההבנה שהתגובה הראשונית להפתעה עלולה להיות מוטלת על תושבי היישובים עצמם. גם אם צה"ל יפעל מהר, אין יכולת להבטיח בוודאות שמחבלי חיזבאללה, למשל, לא יצליחו לחדור לשום יישוב יהודי. אם חיזבאללה יצליח חלילה לחדור ליישוב־גבול בהפתעה, יידרש זמן עד שצה"ל יגיב; התגובה של כיתות כוננות מקומיות או אנשי משמר לאומי, לכשיוקם, עשויה להשפיע על תוצאות הלחימה ותפיסתה בציבור הישראלי לא פחות מאשר מה שיתרחש בהמשך הדרך. כפי שמלחמת יום הכיפורים מלמדת אותנו, נדרשת גם נכונות להבין שנופתע, וגם יכולת לא לקרוס אלא להתמודד עם הפתעה, כדי להצליח להטות את הכף בחזרה ולסיים, לכל הפחות מבחינה צבאית, בניצחון.
