בני, יענקי, אשכנזי והמגזר: קולות שצריך לשמוע

בני

ב־2018 הקדשתי טור שלם לבני גנץ. קראתי לו לא להיכנס לפוליטיקה. נימוקיי היו משכנעים. אותי, לפחות, הם שכנעו. גם בחמש השנים הבאות גנץ לא היה כוס התה שלי, וכתבתי נגדו רבות. לא בהכרח טעיתי אז, אך המציאות השתנתה כל כך לרעה שדעתי השתנתה, שלא לומר התהפכה. המצב הפך לרעיל ומקוטב כל כך, והכלל העכשווי בן שתי המילים "הכול מטומטם" שולט בו עד כדי כך, שכשאני מביט ימינה ושמאלה גנץ מזדהר כדמות השפויה היחידה בשטח.

מיד אחרי הצעת המתווה שלו לפשרה בנושא החקיקה המשפטית, נכנסתי לטוויטר וראיתי איך כולם משתלחים בו. השמאל והימין, תומכי הרפורמה ומתנגדיה – כולם נכנסו בו במאתיים קמ"ש. במצב הפסיכוטי הנוכחי, שבו אזרחי ישראל הפכו שבויים של קומץ רדיקלים ואנרכיסטים משני הצדדים שמוכנים שהבית יישרף רק כדי שיוכלו "להראות" לצד השני, גנץ הוא נכון לעכשיו התשובה היחידה הנורמלית.

כן, זה קצת כמו הכרזה על הטלת פתק לבן לקלפי. אין שום סיכוי לקול מתון בשלב הקקופוני שמדינת היהודים נמצאת בו. אבל מי יודע, אולי אחרי הנרצח הראשון. אולי נצטרך בשביל זה כמה קרבות של ממש ברחובות. כשישתרר פה לרגע אחד שקט מקפיא דם, קולות כמו של בני גנץ יוכלו להישמע באמת.

יענקי

או מנדי, או שימע'לה, או כל שם חרדי גנרי אחר. חבר'ה, אי אפשר להמשיך כך. אי גיוס חרדים לצה"ל הוא נושא ארוך שנים וקצת מייגע, כי כולם מתבצרים בעמדותיהם הידועות וכלום לא באמת קורה. יש קצת יח"צ על גדוד חרדי (בעיקר שבאבניקים) ועל התנדבות לארגוני הצלה (יפה מאוד, לא מספיק), אבל אחד מהדברים שחשפו המחאה והסרבנות של הקצה הרדיקלי בשמאל הוא שאי אפשר להמשיך עם הנוהל הזה. לא ייתכן שנציגי החרדים יהיו חלק גדול כל כך בשלטון, וחלקם בשירות הצבאי ששומר על המדינה יהיה זעום כל כך, שלא לומר אפסי. רק דמיינו מה היה קורה אם חרדים היו משרתים בתפקידי טייסים או קצינים בקריה בהתאם לשיעורם באוכלוסייה. השוט המסוכן שמופעל בימים אלה בדמות סרבני השירות היה קטן הרבה יותר.

זאת כמובן לא הסיבה העיקרית לכך שמשהו חייב להשתנות. החברה החרדית הולכת וגדלה, אחוזים גדולים יותר ויותר של בני 18 מגיעים מבני־ברק ומשאר הריכוזים החרדיים, וצריכה להיות נקודה שבה החברה הזו עצמה עושה חשבון נפש נוקב כלפי מקומה במדינה הזו. הפסיחה הזו על שתי הסעיפים – מצד אחד השתתפות מוחלטת במוסדות השלטון, מינויים ותקציבים, ומצד שני כמעט אפס השתתפות בנטל הביטחוני – היא פצצת זמן חברתית שכבר עכשיו מתפוצצת לנו בפנים.

אשכנזי

לא גבי, גם לא עדי: אני מדבר על האשכנזי הממוצע. אפשר להתעלם מכך עד אינסוף ולטעון שמדובר בשטויות, ושכולנו כבר מעורבבים ושאין שום עניין עדתי ב־2023. מי שחושב כך מוזמן להתעורר. המשטמה המעמדית־עדתית נמצאת עמוק בלב הטירוף שאוחז במדינת ישראל. פצעי עומק מדממים שהוזנחו ולא טופלו פורצים מתחת ומעל פני השטח. בצד של המחאה זה ברור כשמש – זאת מחאה לבנה מאוד, של מעמד חברתי־כלכלי ברור מאוד, עדה שגנבו לה את המדינה. חושבים שזו אמירה מכלילה? נסו לעבור על שמות הטייסים שאתם מכירים או אלה ששמותיהם מוכרים לציבור. ועכשיו תעברו לשופטים. ואז לרופאים. ולמנהלי חברות הייטק גדולות.

לפני שאתם זורקים שם או שניים של מזרחים בתפקידים האלה תזכרו את הכלל שהמצאתי מזמן וטרם הופרך: זריקת שניים־שלושה שמות מול טענה כללית רק מוכיחה את תקפות הטענה. ברור לגמרי שרוב המניין והבניין של המחאה נגד הרפורמה המשפטית הם אשכנזים. לא נעים לדבר על זה, עוד יותר לא נעים שזה מתפוצץ לך בפנים.

את המאבק המזרחי־אשכנזי הזה מטשטשות שתי קבוצות אוכלוסייה – החרדים, שהם אשכנזים אבל כרתו ברית מקופחים עם הסנטימנט המזרחי־עממי בליכוד, והקבוצה האשכנזית האידיאולוגית שמובילה את הרפורמה המשפטית בדמותם של חברי הציונות הדתית והפלג היריב־לויני בליכוד. אלה מסיחים חשובים שצריך לעסוק בהם, אבל רק מסיחים. בסוף כל גידוף של דודי אמסלם מעל בימת הכנסת יש עלבון, כעס וזעם על פרופ' שקמה ברסלר ודומיה, אליטה ישנה ומצופפת שורות שנהנית מעוצמה חברתית ופוליטית אדירה, הרבה מעבר לכוחה הדמוקרטי האמיתי בקלפי.

סרוגים

מגזרי האהוב, זה שאני חי בו ומגדל בו את ילדיי: אנחנו יכולים להיות הגשר האמיתי, לא זה שדורכים עליו, בין הקצוות ההולכים ונפרמים כאן. אנחנו משרתים בצבא מצד אחד ומכירים בכוחה ובחשיבותה של התורה מצד שני. האליטה של המגזר אשכנזית ברובה המוחלט, ומתחככת באופן יומיומי עם אנשים המזוהים עם המחאה, אבל הברית עם ערי הפיתוח והמאסה העממית בליכוד היא טבעית, נכונה ורבת שנים. זה היה צריך להיות הרגע שלנו. זה היה צריך להיות הזמן שבו אנחנו נכנסים תחת האלונקה, מכנסים את שני הצדדים וגורמים להם לדבר, לרפא, להרגיע.

במקום זה יש דהירה חסרת פשרות ופשר לעבר הקיר. התנהלות דוקרנית, מתריסה, דווקאית. משום מה נדמה לנציגי המגזר בפוליטיקה שהמבצר ההתיישבותי ברור ואיתן, שהכול אצלנו בסדר ושאין בעיה להסתער על השלבים הבאים. זה רחוק מלהיות נכון. כשהכול מתפרק, גם ההתיישבות תתפרק, גם ישיבות ההסדר וגם הגרעינים התורניים. כשאתה שועט בלי לראות בעיניים, בסוף תרמוס גם את עצמך.