אם העברת חוק לצמצום עילת הסבירות, בשלוש קריאות בכנסת וברוב של 64 מנדטים, לאחר דיונים בוועדה בין קריאה לקריאה, היא ראשיתה של דיקטטורה – איך הייתם מכנים דיון של שלושה שופטים על האפשרות להדיח את ראש ממשלת ישראל משום שהעז לעסוק בסוגיית הרפורמה המשפטית בניגוד לדעת היועצת המשפטית לממשלה?
זו לא דוגמה תיאורטית. ביום רביעי הודיעה נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, שלקראת אמצע ספטמבר ידון בג"ץ בעתירה המבקשת לפסול את נתניהו מלכהן כראש הממשלה "בשל ניגוד עניינים". ניגוד העניינים, אם תהיתם, נובע מחוות דעתה של עו"ד גלי בהרב־מיארה, שקבעה כי לנתניהו אסור לעסוק ברפורמה המשפטית מכיוון שהוא נמצא בעיצומו של הליך משפטי.
כן, היועמ"שית קבעה שאסור לנתניהו להתערב בנושא המרכזי שמעסיק היום את הממשלה, הכנסת והחברה הישראלית. נו טוב, הוא הרי רק ראש הממשלה, מה לו ולזה. וכמובן, רק הוא נגוע בניגוד עניינים, שלא כמו חברי האופוזיציה שחפצים בסילוקו; שלא כמו היועצים המשפטיים ובהרב־מיארה עצמה שאין להם שום אינטרס בנושא כמו חוק היועמ"שים; וכמובן השופטים עצמם, שהם חסרי נגיעה אישית בסוגיות כמו סמכות בית המשפט ובחירת השופטים.
אז היועמ"שית הגדירה מה מותר ומה אסור לראש הממשלה, נתניהו בעוונותיו החליט שכראש הממשלה אין מנוס מכך שהוא יעסוק בנושא, ועכשיו השופטים רואים לנכון לעסוק בשאלה אם הדבר מאפשר להם להוציא אותו לנבצרות, בלי שיש לדבר שום אסמכתא או אזכור בחוק.
אגב, חיות בחרה להכניס את עצמה להרכב לצד השופטים עוזי פוגלמן ויצחק עמית, אף שהדיון מתקיים חודש אחד בלבד לפני פרישתה – צעד לא שכיח במיוחד. מעניין לציין שאם חיות הייתה מחליטה לוותר על מקומה, מי שהיה מחליף אותה לפי עקרון ה"סניוריטי" היה השופט נועם סולברג.
אם זה לא מספיק לכם: מי שתגן על נתניהו בבית המשפט ותייצג את עמדת הממשלה היא לא אחרת מהיועמ"שית שהחליטה על "ניגוד העניינים" התמוה שבמוקד הדיון. מה יותר דמוקרטי מזה.
כדאי להזכיר שימים ספורים לפני כן, בית המשפט העליון שוב הרשה לעצמו לנקוט "צעד נדיר", כפי שמכנים אותו מתנגדי הרפורמה: שישה שופטים (מול סולברג אחד במיעוט) קבעו שחוק שאמור לזרז עובדים זרים לעזוב את ישראל בתום רישיונם לשהות בה הוא "לא מידתי". והופ, חוק נוסף שנועד להילחם בתופעת השוהים הבלתי חוקיים סיים את חייו.
כל זה לא מרעיד את אמות הסיפים ולא מוציא המוני מצביעי ימין לרחובות, כי התרגלנו. הכותרות הגדולות בכלי התקשורת של השמאל, שלצערנו קובעות את התודעה הלאומית גם למחנה הימין, לא צווחות שזה בלתי מתקבל על הדעת. המחנה הלאומי מקבל כמובנת מאליה את סמכותם הבלתי מוגבלת של בית המשפט העליון ונציגיהם בייעוץ המשפטי.
בזמן שהדיון הציבורי עוסק בשאלה אם מתווה סולברג לצמצום עילת הסבירות יכול לעבור בחקיקה, או שמא כוונת השופט הייתה שבית המשפט ירסן את עצמו, השופטים מדגימים עד כמה הריסון העצמי בלתי רלוונטי. האקטיביזם המתעצם זה שלושה עשורים לא עבר שום ריסון בשנים שחלפו מאז פרסום המאמר. האפשרות היחידה היא חקיקה.
ביום ראשון יצעדו כל מיני אישים חשובים, חלקם שוחרי טוב וחלקם צבועים, מהכותל לכנסת כדי לקרוא לנבחרי הציבור להגיע להסכמות. אגב, באופן מוזר תצעד שם גם שקמה ברסלר, ממובילות התלהטות היצרים ברחובות נגד הממשלה מאז 2020. ידברו שם בוודאי על המערכת הפוליטית שמובלת בידי גורמים קיצוניים ונדרשת לרסן את עצמה, ויתעלמו לחלוטין מכך שבזמן שהם קוראים להידברות ולהתמתנות, השופטים והיועמ"שים מתעקשים להמשיך באקטיביזם על סטרואידים.
אולי במקום לצעוד אל הכנסת יעשו הצועדים שינוי קל במסלול ויפנו לבית המשפט העליון, כדי לנסות להבהיר להוד רוממותם שהאשמה במחלוקת הנוכחית שייכת להם לא פחות מאשר לנבחרי הציבור, וכנראה אף יותר.
