מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים נולד המשיח. זוהי בשורתה המפורסמת של אחת המסתוריות שבאגדות החורבן התלמודיות, שסומכת שתי הכרזות מרעישות: "חרב מקדשם של היהודים" ו"גואלם של היהודים נולד". בו ביום. תכלית הייאוש ותכלית התקווה בכפיפה אחת, גלות וגאולה באותה נשימה.
אין פלא שהאגדה הזו הילכה קסם על רבים, למשל על אחד, שמואל יוסף צ'צ'קס, הוא ש"י עגנון, שאת נאומו מול המלוכה השוודית בעת קבלת פרס נובל פתח באזכור קטסטרופת החרבת בית שני, שורש הגלות היהודית כולה, וממילא גם שורש חייו הגלותיים שהחלו בגליציה. אזכור החורבן בנאום הזכייה העגנוני ההוא ביקש גם לרמוז ליום ההולדת שעגנון עשה לעצמו. תשעה באב.
איך עושה לעצמו אדם יום הולדת? נולד בי"ח באב (כמוני, למשל), אך בוחר לספר שנולד תשעה ימים קודם לכם, ביום הצום על חורבן המקדשים. רבים נוהגים לשים ללעג את בחירתו של עגנון לקבוע את ראשיתו בתשעה באב כמין קפריזה מגלומנית של מי שמבקש לקשור לעצמו כתרי משיחיות, ואולם עגנון, כסופר, בחר כאן בעיניי בחירה עמוקה בהרבה. הוא הפך את חייו עצמם לסיפור, וביקש לומר משהו יסודי על האפשרות לגאולה עצמית ולאומית מתוך עולם חרב. הוא ראה את עיירתו בוצ'אץ' כסמל לעולם יהודי כזה, ולא לשווא בחר לכנותה בספריו "שיבוש" (ביני לבין עצמי, בכל פעם שמוכרז "יום שיבוש" אני מדמה שזו מחווה יפה, מעין שי לעגנון).
ובאמת, הצירוף הזה בין החורבן לבואו של משיח הוא אחד המבנים היסודיים ביותר בתודעה העברית: בריאה מתוך תוהו ובוהו, לידה על המשבר, עלייה מן היאור הממית אל המלכות. וזה הלוא גם מבנה כלל אנושי קדום; חשבו על התמוז, האליל שהחודש שזה עתה נפרדנו ממנו נקרא על שמו, שמת מדי קיץ כדי להיוולד מחדש. זה סיפור נושן, כלומר קלישאה, והסכנה הנוראה בקלישאות היא שמתוך היותן מוכרות כל כך קל בהחלט להאמין בהן. לבלוע אותן כפיתיון.
והרי כבר בלענו את הפיתיון הזה בעבר. ועוד איך בלענו, מפני שלא רק עגנון סיפר לנו שנולד בתשעה באב אלא גם יהודי אחר שחי יותר ממאתיים שנים לפניו, שבתאי צבי שמו. המיתולוגיה השבתאית נשענה במידה רבה על יום הולדתו – הוא המשיח מן האגדה, שנולד מתוך חורבננו. והיה בהחלט חורבן כזה, לא רק בירושלים הרחוקה, כי אם בהיסטוריה האירופית הקרובה מאוד: פרעות חמלניצקי, שנטבחו בהן מאות אלפים. נדמה היה שהמשבר החריף חייב להביא להתגשמות המבנה המצופה. עכשיו יוולד לנו משיח. אבל המבנה קרס, מתוך המשבר הפציע משבר נוסף. המשיח "נתעלם באורות העליונים" ועד היום לא טרח לשוב, והוא אפילו גם לא מטלפן או מתקשר באגרות קודש.
ואולי המחשבה על החיבור בין מפח הנפש השבתאי החקוק בבשרנו ובין תשעה באב צריכה להשיב אותנו לקריאה מחודשת באגדה התלמודית ההיא על הולדת המשיח, ואל מה ששכחנו בה: היא אינה מסתיימת בהולדתו בלבד. בימים החולפים הרביתי לשאול את חבריי, במיוחד את חובשי הכיפה שבהם, על היכרותם עם האגדה; הם ודאי שמעו עליה, הם מכירים את ראשיתה, אך סופה עלום למדי. לפיו, המשיח שנולד הוא גם המשיח שאבד. האגדה מספרת על יהודי שבחיפושיו אחר התינוק המשיח מגלה שרוחות רעות חטפוהו ועד היום, אחר אלפיים שנות גלות ו־75 שנות ריבונות, הוא לא שב.
מדינת ישראל במשבר. על קווי האורך של השבר הזה הילכתי בשבוע שעבר, כבשיטוט תל־אביבי קצר, חזיתי בנהג מקלל נמרצות שתי נערות שדגלי ישראל לכתפיהן, ובשתי מוחות אחרות, האחת מציעה לחברתה להיכנס לבית קפה שחלפו על ידו, וזו משיבה בשאט נפש ששוב לא תדרוך במקומות כשרים. גם אני נתקלתי כבר במי שבשל כיפתי וזקני הטיחו בי שאני אחראי לחוליי הרפורמה או ההפיכה, הגם שאני מתנגד לה במובהק.
המשבר הנוכחי משונה למדי בהשוואה למשברים אחרים בתולדותינו. נדמה שהוא שוכן בתודעה הרבה יותר מבממשות, מה שלא הופך אותו למחריד פחות. אנו מצויים בזמן שבו ניתן היה לחשוב שרוב ציוני גורף המגיע להסכמות מרחיקות לכת לגבי אופייה של החברה בישראל הוא בהישג יד. במקום זאת אנו מוצאים את עצמנו נסחפים בנהר בידי מנהיגים שבמקום לייצב את הספינה הציונית מבכרים להסיט בחדות את ההגה לכיוונם, גם במחיר התהפכות. זו אינה תופעה ייחודית לנו, היא גואה בכל אתר ואתר: פירוק הסמכות ועליית הפופוליזם, או במילים אחרות, הפיכת החיים הציבוריים לשדה קרב נטול חוקים (ובקרבות כאלה לא פעם הקיצוניים שבניצים, המדמים כי הם תכלית הניגודיות, דומים זה לזה להפליא).
אבל עכשיו אנחנו כאן, ריבוניים, וזהו משברנו שלנו. האגדה אומרת כי מרגעים כאלה נולדים משיחים בבית לחם יהודה. ובאמת, עם כמה שהאמירה הזו נחבטה לעייפה, המשבר הוא הזדמנות. בחודשים האחרונים הרבו לצטט מכל העברים את המונח שטבע המשפטן ברוס אקרמן, "רגע חוקתי", נקודה בזמן שבה שאלות על יסודות החברה עולות בעוצמה כזו, שאולי אפשר סוף־סוף להשיב להן תשובה רחבה בדמות חוקה ממש, או לכל הפחות מה שכיניתי כאן בעבר "חוקה נפשית". ספק אם היו לנו רגעים נכונים מאלו לחבוש בהם את פצעינו הישנים כחברה, ובעצם להיגאל במידה שחברה אנושית יכולה לגאול את עצמה.
אלא שאותה האגדה שמנסחת לנו את ההזדמנות מנסחת גם את שברה. המשיח שנולד יכול להיעלם; המשבר עלול להתמיד, ואף להעמיק. ויש גם רמז למה שמביא לכך: באגדה, אמו של המשיח אינה מכירה בו ככזה. להפך, היא רואה אותו כתינוק מקולל דווקא מפני שנולד בזמן החורבן. ככה פשוט. לדידה, חורבן הוא חורבן ודי. מי ששואפים בעת הזאת להכרעה נקודתית, למימוש ד' האמות של עמדתם, אוחזים בדיוק בתודעת האם ההיא: המקולל הוא מקולל ותו לא. זו אינה תפיסתו של היהודי האגדי המחפש בנרות את המשיח שנולד מקללת החורבן.
תשעה באב תשפ"ג. האם נצליח לדבוק בדרכו של היהודי ההוא או שניתן לרוחות הרעות לחטוף גם אותנו?
נדב הלפרין הוא משורר ומגיש התוכנית "אש זרה" בכאן תרבות
