כל מילואימניק ביחידה יודע שמעל שער הבסיס תלוי שלט שקוף: כולם שווים. כל אחד מגיע מביתו ועם סל ערכיו אל כור ההיתוך הייחודי הזה, והופך לשווה בין שווים. זה האתוס הבסיסי שלנו כלוחמים.
המילואימניק הוא חיה דואלית. חי באזרחות ומגיח לעולם הצבאי, ופוגש לעיתים מציאויות פוליטיות לא פשוטות. חלקנו סולדים מהכיבוש, אחרים מאוסלו; חלק לא הסכימו עם המהפך, אחרים כעסו על ההתנתקות. מעולם (למעט מקרה אחד ביו"ש שטופל בחומרה) לא השפיעה הפוליטיקה, עוצמתית ככל שתהיה, על המשימה. היחידה קיבצה אליה ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, יהודים ושאינם – מגוון החברה הישראלית.
חייל צעיר ביחידה לעולם לא יוכל לשער את הקשר שיבנה עם חבריו לאורך הדרך. "הרעות הצומחת כל מטר שכאן" נבנית לצלילי נעלי צבא שפוסעות בעלטה, מול קושי שנוגע בקצה היכולת האנושית, ותוך תחושת מחויבות למטרה, לערך, למשימה. על אף הגיוון האנושי כולם ראו ביחידה בית, עם בני משפחה מוכשרים מאוד וצנועים מאוד.
בשבוע שעבר נפל דבר ביחידה. קבוצת ותיקים הכריזה: עד כאן, החוזה שלנו עם המדינה הופר, ובשל התפתחות פוליטית לא נשרת. נקבע קו אדום. הסרבנים הללו לא מונו בידי אף גורם אך טוענים שהם מייצגי היחידה, המילואים והמוסר. בעיניהם יש שווים ויש שווים פחות. המעשה הזה פגע מאוד בבית שעמד איתן עשרות שנים.
האירוע מציף שאלות קשות: האם ימנים היו צריכים לסרב בעת ההתנתקות? האם אנשי שמאל היו צריכים לסרב בעקבות עליית הליכוד לשלטון ב־1977? האם לא החברה הישראלית היא שקובעת את הגבולות באמצעות בחירות דמוקרטיות? האם המערכת הצבאית לא אמורה לשלוח חיילים למשימה כשמגוון הדעות כלל אינו מהווה שיקול? לא, אומרים הסרבנים: תקין בעיניהם שהמערכת תוחזק ככלי שרת למטרותיהם האזרחיות.
חופש הביטוי הוא ערך חשוב בדמוקרטיה, כל עוד זו החברה האזרחית. הצבא הוא גוף היררכי שנגזר מהמשימה, ואין בו מקום למגוון דעות. מדינת ישראל נמצאת בסיכון ביטחוני תמידי, ולא יכולה להרשות לעצמה סכסוך פוליטי בצבא. כפיית נורמות אזרחיות דרך המערכת הצבאית מסכנת את הביטחון הלאומי.
מרגע שלבש מדי זית, האירועים הפוליטיים נמצאים מחוץ לסל השיקולים של הלוחם. סירוב ייתכן במקרה של פקודה בלתי חוקית בעליל, ואנחנו לא שם. שיקול דעת פוליטי בעת משימה משמעו התפרקותה של המערכת לרסיסים.
ברצוננו לומר לכם, חברי קבוצת הסרבנים: מרגע שפשטתם את המדים אתם אזרחים, ובהתאם נתון לכם חופש הביטוי והפעולה. אך מרגע שנקראנו לדגל, על כולנו להתייצב. זו לא שאלה של "תהליך אישי" או "רגשות קשים", אלא עניין של אחריות לאומית וביטחון לאומי. עם ישראל סומך עלינו.
הקשיים ברורים, הביקורת חשובה וייתכן שיש לא מעט מה לשנות בתהליך הפוליטי שאנחנו בעיצומו, אולם עלינו להתגבר על הקשיים כיחידה, כקבוצה שעברה את כור ההיתוך ומודעת לאיומים שסביבנו. אל לנו להיות אלו שיחזקו את רוחו של האויב, ויעניקו לו את האומץ לפגוע בחברה הישראלית, שביטחונה הוא תכלית שירותנו.
חשוב לתת מקום לדעות, חובה לדבר ולהבין את המחלוקות, אך אסור לתת מקום לסרבנות. אין לטייס, ללוחם, לרופא או לפרופסור יתרון על אף אזרח. עקרון השוויון הפוליטי בנוי על "אדם אחד, קול אחד" ולא "טייס אחד, שני קולות". בבואנו לשדה הפוליטי אין ליוקרת היחידה דבר להוסיף. שימוש ביוקרת היחידה למטרות פוליטיות פוגע בה. חונכנו להפריד בין עיקר לטפל, בין המשימה לפוליטיקה, בין עמדה ורצון לחובה ואחריות. למען המשימה, למען המערכת, למען אחדות עם ישראל וביטחונו, עלינו להשאיר את היחידה בפרט ואת הצבא בכלל מחוץ למאבק הפוליטי. ונצעד בדרך הבטוחה הביתה.
