ביום בו נערכה הפרמיירה ל"ברבי" עוברי האורח באזור הסינמה סיטי בראשון לציון נראו מבולבלים מאוד למראה נהר של לובשי הוורוד שזרמו לאולם הקולנוע. הסיבה לאותו קוד לבוש היא ההתרגשות לקראת הסרט שהבטיח להמתיק את הקיץ. מהר מאוד האולם התמלא ניחוח נעים של ציפייה שמחה. הצופים הסתדרו במקומות והמתינו להגשים את חלום הילדות שלהם ולראות את הבובה הנוסטלגית קמה לתחייה. בסופו של יום מ'ברבי' לא היה אפשר לצפות למשהו מלבד קסם, פנטזיה, הומור חייכני ויופי קולנועי. אך לא עברו דקות מעטות, עד שנחשפה האמת המאכזבת.
לפני כן העלילה בקצרה: ב'ברבילנד' גרות בובות הברבי בשלווה, במחשבה כי הן שינו לגמרי את העולם האמיתי והותירו את הנשים בו חזקות ושולטות כמו בעולמן. באותו עולם, חיה הברבי הטיפוסית (מרגו רובי) שחייה חיים מושלמים וחסרי דאגות, עד ש… היא מתחילה לחשוב על מוות, ורחמנא ליצלן גם מגלה שיש לה צלוליטיס. זה גורם לה לרוץ מהר אל העולם האמיתי ולנסות לתקן את המעוות, בחברת קן (ראיין גוסלינג) המאוהב בה קשות וכמו כל ה'קנים' בעולמו, משולל כל זכות.
היה צפוי שיוצרי הסרט יעשו הכול בכדי לחלץ את הבובה מהתדמית השטחית שהודבקה לה, וכמובן לגעת בפמיניזם פה ושם. אבל הם נסחפו אפילו יותר ממעצבי התלבושות. עוד מהאקספוזיציה הסרקסטית שמציגה לנו עולם עם שלטון נשי דיקטטורי, הסרט מכריח את הצופים לשבת יפה, בשילוב ידיים, ולעשות סמי תואר במגדר ושוויון זכויות. וזה רק הולך ומחמיר.
בפתח העלילה עוד אפשר לקלוט נקודות מעניינות בסרט. הביקורת על חיים שמכילים רק חומריות ובילוי למשל, או יצירת מציאות ששואלת מה היה קורה לו נשים היו מדירות גברים מעמדות כוח. אך מהר מאוד ברבי הופך לדיון מייסר עם אדם שרק חיכה להזדמנות לשפוך את כל דעותיו. הסרט יורה על צופיו אמרות מסורבלות וקשות להבנה, עלילה לא הגיונית (כולל מרדף מכוניות שכולו פרסומת סמויה מהגסות שנראו בקולנוע) ודמויות כה מגוחכות שמוציאות את החשק להכיר אותן.
הרצון של הסרט להיות כל כך מתוחכם גובל ביהירות ודי הורס אותו. מהרגע הראשון הוא בוחר להשתמש בציניות חסרת פשרות, כי הרי לא סביר שצופים מ-2023 יסבלו את הלבביות של תושבי הברבילנד. אז בתור מנת פתיחה, הציניות עוד כיפית, אך מהר מאוד היא נעשית בלתי נסבלת והצופים כמהים לקצת אמת ורצינות מהסרט הסרקסטי.
בנוסף, יוצרי הסרט בחרו לרדד ולשטח את הדמויות עד שאפשר לדמות אותם לשטיח אמבט. כל הדמויות הנשיות חזקות וצודקות וכל הדמויות הגבריות הן טיפשיות ואינפנטיליות. זו בחירה שמחרבת את ההעצמה הנשית לגמרי, שהרי אם הדמויות הגבריות הן יריב כה קל, מה הטעם בחוזקן של הנשים? האידיאולוגיה מתבלבלת לגמרי וזה לא נגמר כאן.
חווית הצפייה נהרסת עוד קצת שמבינים שלא רק הגיבורה מוטרדת ממצבה המביך (תזכורת: צלוליטיס) אלא גם הסרט בעצמו. "ברבי" כל כך מודע להיותו סרט, עד שנהיה מביך להביט בו. הוא צוחק על עצמו ומתבייש בזהותו, כמו תינוק שפתאום מבין את משמעות לבישת החיתול. לצד זה, ברבי תופס בהיסטריה את ידם של הצופים, ומתחנן שיראו בו יותר מסרט הרפתקאות פנטסטי. כי הוא "יותר מזה". ברבי מתיימר להיות תצוגה מרשימה של אידאולוגיה, מסמך אקדמי או במה לשיח גבוה שמעודד נשים וגברים אבל לא מעליב אף אחד מהמגדרים. הלחץ הזה מורגש והופך את טעמו של הסרט ממתוק לחמוץ וגם מר. למעשה, התסריט היה מתאים יותר כציוץ בטוויטר, או מאמר מרתק אבל לא בסרט באורך מלא ועוד אחד שמגדיר את עצמו קומדיית מיינסטרים.
אם נגיד זאת בקיצור, הניסיון המיוזע של ברבי להיות סרט מלמד ומחכים, גרם לו להיות דווקא יותר מגוחך. הסרט עסוק כל כך בלוודא שהצופים הבינו את כל ערכיו, שהוא גם מאכילם בכפית גדושה מסרים חריפים, וגם מזלזל בתבונתם. לו היו היוצרים מאפשרים לברבי לשמר את הקסם שלה, ולהעניק לצופים את מה שסרט אמור להעניק, היו מגלים שאפשר לתפוס שני ציפורים במכה אחת. ואם הם לא מאמינים, שיציצו לרגע ב"לא רק בלונדינית".
