בליבה של ההיסטוריה היהודית טמון פרדוקס מרכזי, שהבנתו וההכרה בו חיוניות לעצם יכולתנו לחיות כמדינה ריבונית. הנה הפרדוקס: אותו יסוד ששמר על העם בגלותו, הוא הוא הדבר שעלול להחזיר אותנו כיום לחורבן ואולי אף לגלות. אפשר לנסח זאת גם באופן הפוך: היסוד שהביא אותנו לגלות, הוא היסוד ששמר עלינו במהלכה.
כן, אני יודע, זה נשמע כמו כתב חידה. אז בואו נתחיל בפיצוחו. סוד קיומו הפלאי של העם היהודי טמון בכפל הזהות שלו, בהתכה של הזהות הלאומית והדתית. רות המואבייה כבר ניסחה זאת במילים ספורות ומהדהדות: "עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי". באותן תקופות זו הייתה זהותם של כל העמים בסביבה: לעמונים היו אלים משלהם, למואבים היו כאלה, כך גם למצרים הקדמונים ולכל השאר. אבל בינתיים כל העמים הללו נמחו מעל פני האדמה. בימינו, דת המייחדת עם אחד בלבד אומנם איננה עניין בלעדי ליהדות, אבל היא תופעה נדירה.
הזהות הכפולה אִפשרה ליהודים ללבוש ולפשוט צורה בהתאם לתנאים שבהם חיו, ולכן היא מיסודות שרידותנו. בימי הריבונות התמקדנו, מטבע הדברים, ביסוד הלאומי. הזהות הכפולה גרמה אומנם לציפייה שכל בן לעם ישראל ישמור גם את מצוות התורה, אבל בפועל גם עובדי עבודה זרה לא איבדו את שם ישראל. אפילו אליהו הנביא, גדול הלוחמים בעבודת האלילים, כיבד את אחאב, גדול מייבאי עבודת האלילים, כמלך ישראל.
אבל לזהות הכפולה היה גם חיסרון. היסוד הדתי, הקנאי מטבעו, התחרה כל הזמן ביסוד הלאומי, המחייב דווקא סובלנות ותחושת לכידות, לפחות כלפי מי שמזוהה כבן עמך. לעיתים חָברה הקנאות הדתית לקנאות לאומית, וכך חרב הבית הראשון משום שמלכי יהודה התפתו להאמין שיש בכוחם לעמוד מול מלך בבל, והבית השני חרב משום שהקנאים כעסו על צעדים פוגעניים שונים של המושלים הרומיים, וגם הם התפתו להאמין שיש בכוחם לעמוד לבד מול רומי, שהרי ה' אלוהי ישראל ניצב לצידם. ודוק: ייתכן שלולא החורבן והגלות, אולי גם אנחנו לא היינו שורדים כעם היושב באדמתו – ממש כמו העמונים, המואבים והמצרים הקדמונים – ודווקא הגלות היא שקיימה אותנו. מדרש מפורסם אף טוען ש"צדקה עשה הקב"ה עִם ישראל שפיזרן בין האומות". ובכל זאת, לא במקרה יום החורבן הוא יום אבל לאומי ולא יום שמחה.
בלי שפה וטריטוריה
הגלות שינתה את פרדיגמת הזהות היהודית: לא עוד הלאומיות במרכז, אלא הדת. זה היה מובן וטבעי, שהרי לעם המפוזר ברחבי העולם אין בכלל פרמטרים של זהות לאומית: לא טריטוריה משותפת, לא שפה משותפת, וגם לא היסטוריה משותפת. דתות, לעומת זאת, אינן זקוקות לטריטוריה או לשפה משותפת. מספיקה אמונה ייחודית, ואם מצטרפת אליה גם הלכה בדלנית, הרי שגם אם רבים מאוד מבני העם התבוללו במהלך ההיסטוריה, בכל זאת נשארה מסה קריטית מספקת כדי לקיים את הזהות. כדברי אחד העם, "יותר מששמרו ישראל את השבת, שמרה השבת את ישראל".
כאן בדיוק מצוי המפתח לשאלה כיצד שרד העם היהודי גלות של אלפיים שנה, ששום עם לא הצליח לשרוד. הוא שרד בזכות הזהות הכפולה, ומשום שבתנאי הגלות יכול היה "לשלוף" מן הזהות הכפולה את היסוד הדתי ולהפוך אותו לעיקר.
ואולם, בעידן ההשכלה והחילון נותק הזיהוי בין היהודיות והדת. מי שלא חפץ בזהות הדתית ועדיין רצה להיות יהודי, יכול היה להחזיק ביסוד הלאומי. זהו הפן התרבותי־רוחני של הציונות, שאכן בישרה לא רק את הצלת היהודים אלא גם את הצלת הזהות היהודית, בנותנה לה שוב את פרדיגמת הזהות הלאומית. זה התאפשר משום שהדת היהודית שימרה בתוכה לאורך הגלות גם יסודות לאומיים של זיקה לציון, וכך געגועים בני אלפי שנים יכלו להפוך שוב לפרדיגמה לאומית.
אבל בדרך אל הציונות רבים מהיהודים, רבים מדי, המשיכו לחשוב שאם הדת היא ששמרה על זהותנו בגלות, היא צריכה להיות מפתח הזהות גם בתנאי הריבונות. הם לא הבינו שחזרה לחיים ריבוניים אינה המשך החיים בשטעטל דתי, שיש לו דגל וצבא. חזרה לריבונות מחייבת שוב מהפך זהותי דרמטי, שעיקרו היפוך מחודש של פירמידת הזהות, והעמדה מחודשת של היסוד הלאומי כעיקר.
כאן בדיוק טמון הפרדוקס שבו פתחנו: היסוד הדתי־הלכתי התאים מאוד, אפילו היה חיוני, כתשתית החיים היהודיים בגלות. לא צריך חלילה להיפרד ממנו כשחוזרים לריבונות, אבל הוא לא יכול עוד להיות היסוד הראשוני, והוא חייב להיות כפוף לפרמטרים לאומיים. היינו, אפשר לפתח ולטפח אותו רק כל עוד הוא אינו מסכן את הלכידות הלאומית. אדרבה, אם היסוד הדתי יישאר היסוד המרכזי גם בתנאי ריבונות, הוא עלול למוטט את הלכידות הלאומית ולהביא שוב חורבן.
דוגמאות לא חסרות: קנאות מדינית הנשענת על קנאות דתית והופכת את התפיסה המדינית לשרשרת של ציוויים ואיסורים הלכתיים, עלולה להביא אותנו לטעויות מדיניות דרמטיות (זה נכון כמובן גם לטעויות מדיניות בכלל, גם כאלה שאינן נשענות על תפיסה דתית, אבל בדרך כלל טעויות כאלה אינן נעשות מכוחן של תפיסות מקודשות). דוגמא נוספת נוגעת לקנאות דתית בתוכנו: דה־לגיטימציה מטעמים דתיים של זרמים שונים, או תפיסות שונות, ביהדות, ושל נטיות מיניות מסוימות; אפליה בין גברים לנשים ובין יהודים ללא־יהודים – כל אלה עלולים להביא לפיצול פנימי חריף, שסופו עלול להתממש בחורבן.
הכרעת העומק הציונית
העדפת היסוד הלאומי על פני הדתי היא הכרעת עומק שכל ציוני חייב לקבל. זו משמעותה העמוקה של הציונות. מותר כמובן להחליט שההכרעה הזו אינה מקובלת עליך, ולחיות כחרדי קנאי שאינו מוכן ליטול שום חלק במדינה (גם לא השתתפות בבחירות ונטילת כספים מן המדינה). מה שלא לגיטימי זה ליהנות ממנעמי הציונות ובו־זמנית לסכן את עצם קיומה, בתביעה ממנה להעדיף את השיקול הדתי על הלאומי.
החודשים האחרונים גילו לנו שאלפיים שנות הקפדה הלכתית, ובמיוחד מאתיים השנים האחרונות שהתאפיינו בקנאות גדולה במיוחד, כריאקציה לחילון ולהשכלה, נתנו את אותותיהם גם בציבור החילוני. גם הוא נושא בקרבו את גן הקנאות, גם כשזו מבטאת תפיסת עולם חילונית, ואפילו כזו המוגדרת "ליברלית". נדמה שגם חלקים בעולם החילוני־ליברלי הפסיקו להבין שמי שרוצה בקיום לאומי משותף חייב להעמיד את עצם הקיום הזה בראש סדר העדיפויות שלו, מעל כל אידיאולוגיה ספציפית אחרת. ממש כמו שהיחיד היהודי מצווה, עוד מקדמת דנא, לוותר כמעט על כל עיקרון דתי, למען עצם קיומו וחייו ("פיקוח נפש").
אם חפצי חיים אנחנו, שומה על כולנו – דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים, שמרנים וליברלים, ובעיקר אלה מבינינו המתיימרים להחזיק בעמדת הנהגה (פוליטית, דתית, אינטלקטואלית, או כל עמדת הנהגה אחרת) – להציב בראש סדר העדיפויות שלנו את השאלה מה יתרום, ומה עלול לסכן, את קיומנו המשותף, ולפעול בהתאם. אם לא נעשה זאת, נראה שהחורבן השלישי הוא רק עניין של זמן.
