מסורת ישראל אינה קופאת על שמריה. בהתמסרותה מדור לדור מתגלים בה חידושיו של כל דור, סודותיו, מאווייו. מעמיקי רואי מברכים על ההשתקפות המתחדשת של כל דור במסורת, טבעות העצה המהוות יחד את ליבת גזעו של העץ.
בדור שלנו עולה ונחשפת חווייתם של הסובלים מטראומה; היא מקבלת מילים, מראה והבנה מחקרית וחברתית. בשורות הבאות אתאר תהליך של קריאה חדשה וזיהוי פוטנציאל הריפוי האישי והקהילתי בתשעה באב, באמצעות קריאת איכה, אבל ושותפות הקהילה.
בשדה הטראומה הולכת ונערמת תבואה חדשה, ידע רב ההולך ומצטבר על דרכי התנהגותה, על מה שהיה נעלם מן העין. תובנות חדשות שופכות אור על סיפוריהם של גברים הלומי קרב בארצנו הפצועה. נשמעות מילים של מתמודדים ומתמודדות עם פגיעה מינית, המתארים את חווייתם ואת החיפוש אחר מזור.
הליכה בשדה זה איננה משאירה את המהלך בה כפי שהיה. מכל מקום נשקפת אליו מערבולת הטראומה, ובמקרה הטוב גם החיפוש אחר החלמה. כך קרה לי, כפעילה וכמטפלת. כמו רבות מחברותיי, אני מהלכת בעולם עם משקפיים הרגישות לפגיעות מיניות. מתוך חיבורי ללוח השנה העברי, חשתי בעומק הלב שחסר בו דבר מה.
לנוע בין המשל והנמשל
לפני שמונה שנים, עם בוא הקיץ, הופיעה בי קריאה לסמן את תשעה באב כמועד לבכות בו על שבר בת ציון; להיישיר מבט אל שברן המדמם של המתמודדות עם פגיעות מיניות. הלא שברן הוא שברה של כנסת ישראל, ואיך נשאיר אותן לבדן.
עלתה בי קריאה ליצור טקס השואב מעומק ההיסטוריה, שבכוחו לתת מענה לכאב היומיומי של בת ציון הבודדה, המבכה את פגיעתה היום. הכתה בי ההבנה שעלינו לשוב ולקרוא במגילת איכה לא כמשל לבת ציון הגולה, אלא כסיפור עצמו. לנוע בין המשל והנמשל ולטשטש את הגבול ביניהם. לפנות מקום לאישה הפגועה, הנפגעת שוב ושוב משכניה החזקים. קודש הקודשים שבתוכה חולל פעם אחר פעם, והעולם מניד ראשו ומצקצק.
חשתי שיש צורך בטקס חדש, הנעזר בכלים המסורתיים שלנו, בכוח הקהילה שלנו, באמונה בריפוי, כדי לתמוך בתהליכי הריפוי של נשים המתמודדות עם פגיעה מינית.
וכך, מאוזן לאוזן עברה השמועה ונאספו כמאה נשים למעגל ראשון. קראנו כמקובל את מגילת איכה, אך שאלנו את עצמנו בחברותות: איזה פסוק מיטיב לספר משהו מהחוויה שלי? לכל מתמודדת היה פסוק משלה במגילת איכה. והיה גם משהו קולקטיבי.
הפסוקים הונחו בזה אחר זה, וכאילו משהו מתעוקת החזה, מן הגוש בגרון שחשה כל משתתפת, הונח במכל שבמרכז המעגל והוחזק על ידו. השירה המשותפת, ספק שירה ספק בכי, נחוותה כמין ערסול קבוצתי מנחם. במעגל ישבו נשים המתמודדות עם פגיעה ונשים שהגיעו להביט בעין טובה, להיות עדוֹת למסע של מי שביקשו לשתף. הסודות הונחו במרכז האולם. לא סיפורי הפגיעה, אלא שיתופים על המסעות שהחלו בעקבותיהם. מישהי קראה שיר, מישהי הציגה יצירה.
מה דרוש כדי לאפשר מסע של ריפוי? נפגעות ונפגעים רבים מתארים כיצד אחרי הפגיעה הראשונה הם חוו פגיעה נוספת, קשה לא פחות: הפגיעה שבחוסר ההתקבלות והיעדר האמון, חוסר היכולת של החברה להכיל. במקרים שבהם הפוגע יכול להודות במעשה, להביע צער, לתקף את הסבל ולקחת אחריות בשינוי ההתנהגות ובמתן פיצוי, זהו פתח לתהליך ריפוי רב עוצמה. בתהליך של תשובה טמון ריפוי גדול. אולם לצערנו, לרוב הדבר אינו בנמצא, והאחריות לתפקיד החשוב הזה עוברת אל הקהילה. מכאן משמעותו הגדולה של טקס כזה.
החברה שהסיטה מבט ולא ראתה, שלא הבחינה, שלא שמרה, מתגייסת להפנות מבטה הטוב לתוך עיניה של הנפגעת ולומר לה: זה נורא. אחותנו בת ציון, את נפגעת. למה שעברת קוראים תופת. אנחנו כאן כדי להשיב לך את החמלה שלא זכית לה. "רָאוּהָ צָרִים שָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּהָ". היית כל כך בודדה, אולי לא הצלחת לבכות, אולי בכית לבדך בלילה. "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה… בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ". כולנו חלק מן המעגל, כדי לבכות יחד איתך על מה שעוללו לך בסתר.
כוחו של המבט העד
למבט העד יש כוח מרפא. הקשב לסיפור, קשר העין, הושטת היד של המעגל הפיזי והסימבולי, עשויים לשמש חוויה מתקנת לאותן בדידות והסתרה איומות. הסיפור הנרקם והמסופר הוא תיקון לשברי המציאות שנישאו בתוך הנפש, בחשכה. הפגיעה נעשתה בתוך מערכת יחסים, והאמון באדם נפגע. ריפוי גם הוא יכול להתרחש בתוך מערכת יחסים שאיננה משחזרת פגיעה אלא תומכת ומשקמת. העיניים שלמדו להתרחק מקשר עין, להשפיל מבט בבושה, להימנע – לומדות להתמסר למבט המיטיב, החומל והמכיל, למצוא חן במבט, לרכך את הבעות הפנים ואת שרירי הגוף. ההרפיה האיטית מאפשרת התמסרות ואמון, במקום הדריכות האינסופית המיוחסת לטראומה.
במגילה, כמו פעמים רבות במציאות, ההורה שלא שמר הוא גם ההורה המיטיב. "אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי אֲשֶׁר הוֹגָה ה' בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ". "הָיָה אֲדֹנָי כְּאוֹיֵב". הנפגעת מתייחסת אליו כאל אויב. הוא הגה ואפשר את הפגיעה, והזעם גדול. ובכל זאת, במשא ומתן הטעון המוכר לנו ביחסים עם הקב"ה – אותו אלוהים הוא גם המכל לעצב, לתפילות, לפתיחת הלב. ובשונה מן הנמשל, לעיתים אפשרי לשוב אליו גם כמקור לריפוי ולהחלמה. "קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי ה'".
"חַסְדֵי ה' כִּי לֹא תָמְנוּ כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו". אצל רבים ורבות, ההתמודדות עם פגיעה מינית מערערת את היחסים עם הקב"ה. וכשהם מושלכים, נפלטים מן הקהילה לרחוב, הם מתרחקים גם ממנו. אך כאשר ישנו מכל קהילתי לכאב, לעצב ולשבר, אולי אפשר יותר לשוב ולשפוך את הלב גם נוכח פני ה'.
עלינו לגייס את משאבי האמונה, הקהילה והמסורת ליצירת שפה חדשה־ישנה, כפי שבא לידי ביטוי בטקס המתרחש בליל ט' באב בירושלים. טקס כזה ודומים לו יכולים להיערך בקהילות ברחבי הארץ. בקהילות מסורתיות התשתית מוכנה. כוחה של קהילה רב, וטוב שינוצל לתהליכי ריפוי תוך נתינת מקום למי שזקוק לכך במיוחד, לבנות ציון עם שבריהן.
עלינו לעבות שפה חדשה זו, השוזרת קריאה חדשה במסורת מתוך צורכי הדור. להשלים את השפה היכן שהיא חסרה ואילמת. במקום של היעדר קהילה, עלינו להגות שפה וטקסים הנשענים על ערכים ומשאבים מסורתיים שלנו, אך מיישירים מבט אל הטראומה מתוך כמיהה להוסיף ריפוי.
