זה היה שבוע של דקירות קטנות, מכאיבות, לראש הממשלה. השליטה המוחלטת שלו בסדר היום התחלפה השבוע. במקום ליזום, הוא הגיב. בפעם הראשונה זה זמן רב הוא חטף חזק במגרש הבית, המגרש הביטחוני. האופוזיציה המבולבלת התלכדה סביב מסר ברור ואפקטיבי: בנימין נתניהו נסע למונדיאל, אבל לעוטף עזה לא טרח לרדת. הביקור הכפול של נתניהו, יום אחד בשדרות ויום למחרת באוגדת עזה, מעיד שהמסר האופוזיציוני נקלט היטב בדעת הקהל והצריך תגובה לאלתר.
באמצע השבוע נראה שסיוט צוק איתן חוזר: ממשלה שאיננה רואה שום תוחלת בהפעלת כוח מסיבי בעזה נאלצת להפעיל עוד ועוד כוח בגלל לחץ אדיר מדעת הקהל. ב־2014 הרקע היה החטיפה והרצח האכזריים של שלושת הנערים, וב־2018 עפיפוני תבערה שנזקם מוגבל אבל תפוצתם ברשתות רחבה.
כשראש הממשלה ושר הביטחון בישרו בשבוע שעבר, איש־איש בישיבת סיעתו, על סגירת מעבר כרם־שלום, היה ברור שהאירוע מידרדר. כרם־שלום לא באמת נסגר, אבל עצם הצורך להשליך עצם לדעת הקהל המתוסכלת העיד שהממשלה נאנקת תחת הלחץ הציבורי. וכידוע, הקומץ אינו משביע את הארי. השבוע נתניהו כבר נאלץ להגיד מפורשות שישראל אינה מסכימה להפסקת אש בלי עצירת עפיפוני התבערה, ובכך יצר כלל: אם יהיו עפיפוני תבערה, גם האש מצד צה"ל לא תוכל להיפסק.
אמירה ישנה על עיתונות אומרת שהרוחב של העמוד הראשון לא משתנה בהתאם לתוכן החדשות. במילים אחרות, הווליום של השיח הציבורי זהה גם באירועים דרמטיים מאוד וגם בכאלה שפחות. ההעצמה הרגשית האדירה של הרשתות מנציחה זאת: אם אלה התגובות לשרפת שדות, קשה לדמיין את עוצמת הסערה שהייתה מתחוללת בימי הדמים של האינתיפאדה השנייה לו היו אז רשתות חברתיות.
ולכן צה"ל ושרי הקבינט יכולים להסביר עד מחר שאין להם שום כוונה לצאת למבצע, אבל הדבר אינו תלוי בהם, אלא בעיקר בחמאס. לקראת סוף השבוע הסתמנה אפשרות שארגון הטרור ימצמץ ראשון, ויפסיק את ירי העפיפונים והבלונים. כדאי לקוות שזה נכון, כי אם לא, גם הקיץ הקרוב יהיה קיץ מבצעי.
