לאחרונה הצטרף נווט שכבר אינו משרת בשם עמר דנק להילולת הטייסים הסרבנים. דנק סיפר בבלוג שכתב כיצד במהלך מלחמת לבנון השנייה התחמקו הוא וחבריו מביצוע פקודות הרמטכ"ל. בין השאר כתב כי: "בפקודה כתוב שיש להשמיד בתים המאותרים כיעדי פח"ע…כאשר הונחיתי בע"פ לעשות זאת סירבתי". מי שמוטרד מדברי עמר דנק יכול להירגע. דנק ספג מסורת של אי ביצוע פקודות שאינן הולמות את השקפת עולמו הפרטית או את טובת חיל האוויר, כפי שהוא מבין אותה, החל מיומו הראשון בחיל האוויר.
בחיל האוויר של צה"ל צמחה תרבות של זלזול עמוק בכל מה ומי שאיננו שייך, תרתי משמע, למורמים מעם. מכיוון שרבים מהמשרתים בחיל שותפים לאותה שחצנות אל לנו לצפות ממפקד חיל האוויר הנוכחי לפעול אל מול טייסיו הסרבנים ע"פ כללי המשמעת הצבאית הפשוטה. הזלזול בפקודות הרמטכ"ל, שבמקרה לבנון 2 היה איש חיל האוויר, לא היה אירוע חריג או חדש בהיסטוריה של חיל האוויר הישראלי. שורשיו נעוצים בימים רחוקים.
בקרוב ימלאו חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים, בה פעל מפקד חיל האוויר בדיוק כפי שמתאר עמר דנק הצעיר. במהלך המלחמה הפעיל האלוף בני פלד את חיל האוויר רק על פי מה שנראה לו כנכון עבור חיל האוויר, וזאת כמעט מבלי להתחשב בפקודות שקיבל מהרמטכ"ל או מצרכי צה"ל כולו באותם ימים קשים. חיל האוויר לא נחקר כראוי בוועדת אגרנט. מפקדו לא הודח למרות שהפגין שחצנות, חוסר ידיעה וחוסר שליטה לפחות כמו אלוף פיקוד הדרום גונן. אבדותיו הכבדות וביצועיו הירודים של חיל האוויר בכל מה שקשור להשתתפות בלחימת כוחות היבשה לא פורסמו לציבור, ולכן גם לא הפכו נושא לדיון ציבורי, שייתכן ויכול היה למתן את תרבות השחץ שהחיל כבר היה שקוע בה. חיל האוויר התכנס בתוך עצמו כשהוא ממשיך ליהנות מהילת העבר וגם לטפח טייסים, שחלקם מסכים לשרת רק ממשלה ההולמת את השקפת עולמם הפוליטית.
ההנחה המרכזית במטכ"ל של לפני המלחמה ב-1973 הייתה שתמיד ובכל מצב תתקבל התראה של לפחות שתי יממות, שתאפשר לגייס מילואים ולתגבר בעזרתם את הכוח הסדיר בגבולות. במצב זה יהיה לחיל האוויר זמן מספיק בכדי לנטרל לפחות חלק מהגנת הנ"מ, מה שיאפשר לו אחרי יממה להפנות חלק מהמטוסים לסייע ללחימת כוחות הקרקע. עם זאת וטוב שכך, דובר גם על מקרה שכונה "קטסטרופה", בו תיפתח מלחמה ללא התראה וללא שיהיה זמן לגייס את כוחות המילואים שיסייעו לכוח הסדיר. במקרה כזה ייאלץ ח"א לוותר על סדר העדיפות הרצוי לו, על פיו הוא יקדיש לפחות יממה לשיתוק מערך הנ"מ לפני שיפנה חלק מכוחו לסייע לכוחות הקרקע. היה ברור שבמקרה כזה הסיכוי לפגיעה במטוסים רב לאין שיעור יותר אבל אם לא תהייה ברירה כך הוא יופעל. התכנית לסייע לכוח הסדיר ביבשה בנוכחות מערך נ"מ פעיל מצד האויב כונתה בשם "שריטה". על דעת כולם הייתה זו ברירת מחדל גרועה, אבל הצבא עשה נכון כאשר התכונן גם לגרוע מכל.
המלחמה פרצה בדיוק ע"פ תרחיש "שריטה" אבל התוכנית עצמה לא בוצעה. הסיבה לכך הייתה שרשרת החלטות שגוייה של הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר שהביאה למצב שבו עם פרוץ האש היו רוב מטוסי הקרב בעיצומו של תהליך החלפת חימוש לקראת קרבות אוויר, שהם צורת הקרב המועדפת על הטייסים. תקצר היריעה מלתאר כאן את המהומה וחוסר השליטה שיצרו החלטותיו הפזיזות של מפקד החיל גם בהמשך הלחימה, אבל ברור שהחיל בו הושקע יותר ממחצית תקציב הביטחון לא סיפק את הסחורה שלשמה הוא קיים. התוצאה החד משמעית הייתה ברורה – במהלך היממה הראשונה והעקובה מדם נלחמו כוחות הקרקע ללא כל סיוע אוויר, וכך גם בדרך כלל בהמשך המלחמה.
מי שהביא לביטול תכנית "שריטה", שכאמור נועדה לסייע לכוחות הקרקע בשעות הקשות ביותר שלהם, היה סגן אלוף אביהו בן נון שהיה ראש ענף תקיפה במטה חיל האוויר, ולימים מפקד חיל האוויר.
שלוש שנים אחרי המלחמה, בשנת 1976 תוחקר בן נון ע"י מחלקת היסטוריה בנוגע לתפקוד מחלקתו במלחמה. בן נון הסביר כי כל התוכניות התבססו על התראה של 72 שעות לפני המלחמה, וכן הוסבר לכל כי בכדי לסייע לכוחות הקרקע חייב חיל האוויר להשמיד קודם את סוללות טילי הנ"מ. בן נון הסביר כי תכנית "שריטה" לא הוצגה למטכ"ל משום ש – ציטוט: "כשחיל האוויר מציג תוכנית הוא לא יציג תוכנית שידוע מראש שהיא גרועה לחיל האוויר. לא תפקידי להציג את כל התכניות בלית ברירה. לא תפקידי לתת למטה הכללי פתח לא לגייס מילואים, כדי שאני אצטרך לשחוק את חיל האוויר… יכול להיות שהרמטכ"ל החליט שהסיכוי שהוא העריך במאי לפתיחה באש היה קטן. הוא אמר לראש הממשלה שבמקרה הזה [לאור ההתראה שלא התממשה בחודש מאי. י-ו] הוא לוקח סיכון שאם תפרוץ מלחמה יבלום עם חיל האוויר, וזאת בידיעה שזה נוגד את הרעיון המרכזי להפעלה נכונה של חיל האוויר, וזה כדאי לו יותר מגיוס מילואים".
בדיעבד ברור לכל שאי גיוס המילואים בזמן תרם תרומה מכרעת לכשלי הימים הראשונים. אבל הדיון כאן איננו עוסק בכך אלא בתרבות הארגונית הקלוקלת שבה סא"ל בחיל האוויר ביטל את תכנית הסיוע לכוחות הקרקע של צה"ל וזאת מבלי לעדכן על כך את הרמטכ"ל ואפילו לא את מפקדו שלו. אביהו בן נון החליט על דעת עצמו כי במקרה בו לא תתקבל התרעה, חיל האוויר לא יסכן עצמו ולא ישתתף במאמץ לבלימת פלישת האויב לשטח המדינה.
יתרה מכך – על פי בן נון, חיל האוויר לא יפעיל תוכנית אווירית שתסכן אותו אבל תאפשר לממשלה לדחות את גיוס המילואים. במילים אחרות – כבר לפני חמישים שנה ראה עצמו סגן אלוף בחיל האוויר נעלה מעל הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה וגם מוסמך מטעם עצמו לפסול את שיקול הדעת שלהם. קו ישר וברור עובר מאז ועד לימינו אלה, בהן נחשפת דרך החשיבה של חלק מאנשי חיל האוויר, כמו עמר דנק וחבריו.
אם מדינת ישראל חפצה להישאר יהודית ודמוקרטית אל לה לאפשר לשיקולי כשירות זמנית של חיל האוויר להכתיב את סדר היום הפוליטי. אם מה שנמסר מטעם התעמולה בתקשורת הוא נכון, ואין כל בטחון בכך, אזי חבריו של דנק שעדיין משרתים ראויים להדחה מיידית מהשירות. מדינת ישראל תדע למלא את השורות בטייסים מזן אחר. עדיף לנו חיל אוויר קטן יותר וייתכן שאף לספוג מעט יותר מהאויב מאשר חיל אוויר גדול שחלק מאנשיו יהיה שותף להפיכה צבאית.
