שלוש תגובות עיקריות מלוות אותי כשומרי ראש ברשתות החברתיות בימים האחרונים, מאז בחרתי בצעדיי כמי שקוראת לאחדות, לפיוס ולהרגעת השיח סביב המשבר שאנו חווים כבר חצי שנה. וארצה ברשותכם להגיב להם כאן, בנסיון, באמת עילאי להימנע מלקחת אישית ולפנות למחוזות הציניות על אף שזה לא קל בכלל.
הראשונה- את אינך שייכת יותר למחנה. בחרת לחבור למארגני המחאה, בחרת לצעוד יחד עם מי שקורא לסרבנות להפיכה צבאית, לפירוק המדינה את מתחנפת אליהם ולכן את חלק מהגוש הזה עכשיו והנזק שאת גורמת לא יסולא מפז. הרהיבו עוז אלו שכתבו לי בכל מיני מקומות שאם יבואו לפנות לי את הבית שלא אצפה לעזרתם (שאני מניחה שממילא היתה מסתכמת בצחצוחי מילים בפייסבוק ובטוויטר).
זו אינה הפעם הראשונה שאני מקבלת תגובות כאלה על שהעזתי לחשוב חשיבה חוץ-מחנאית, ובאופן מפליא בפעמים האחרות כמעט שלא הרגשתי צורך להתגונן. הפעם פשוט כאב לי על עצם החשד. על עצם המחשבה שאני, יעל שבח, אברכית, אמא לשישה ילדים ששואפת לגדלם לתורה ולמצוות, תושבת ההתיישבות הצעירה, אלמנת טרור שהקריבה את הקרבן הכואב ביותר על אדמת ארץ ישראל השלמה – אני זו שתוהים איפה מונחות הדעות שלי ועולם הערכים על פיו אני חיה? עליי יש לכם שאלות האם אמכור את נשמתי ואת חיי ילדיי למען עוד לייק אחד או שניים?
הריני כאן לספר לכם שעד המהלך שיזמו אנשי קבוצת בראשית וזכיתי להיות שותפה לו ולקחת בו חלק מארגן, ישבתי בצד והשתדלתי כמעט בכל דיון שהרגיש לי מתלהם וקיצוני הן לכאן והן לכאן, לא להשתתף. העדפתי בתקופה הזו להתרכז בדברים אחרים, כמעט לא לקחת חלק בדעות על הרפורמה, גם לא בצחוק כי הרגשתי שזו לא אני, שאין לי מקוטם בשיח הזה שאין לי מה לחדש ושזה עושה לי רע מאוד.
המחיר? נשארתי החמודה היפה, האלמנה, הקדושה המעונה, זאתי שקל לאהוב. אזור נוחות רך כנוצה. כשסוף סוף בחרתי ליטול חלק פעיל בקבוצה, קיטונות הזעם שלא איחרו לבוא הפכו למחיר ואיך לומר, פחות נעים לי לשלם אותו. האם באמת נראה לכם שאני שמחה שכולם נכנסים בי? האם יש מישהו בקהל הקדוש שמעוניין להתחלף איתי?
התגובה השנייה – את מטומטמת. סליחה אני אדייק – את אידיוטית שימושית. סליחה דיוק אחרון – את תמימה ומוליכים אותך שולל.
גם את הטענה הזו אני שומעת לא מעט. ואני חייבת לומר שאני שמחה לא מעט לגלות שהיא רווחת כמעט כתגובה אוטומטית לכל מי ששואל שאלות או מביע ביקורת ולא מצופף שורות. אלא שהתגובה הכואבת לא פחות הזו מסתירה בחובה את אותו השורה ששייך לתגובה הראשונה- אנחנו לא מאמינים בך. לתגובה הזו הייתי רוצה שלא להתייחס, אילו היתה פחות דומיננטית סביר להניח שבהחלט לא הייתי מתייחסת אבל זה חזק ממני.
אני מעריכה מאוד את כל מי שעוקב, קורא ורואה בדברים שאני כותבת אמת אותנטיות או בשורה. על אף שלא מעט אני תוהה האם המחויבות הבלתי כתובה שיש לי כלפי קהל קוראיי צריך לחייב אותי להתאים את דבריי לרצונם. אני שמחה תמיד לגלות שבסוף, כשאני בוחרת להביע את שעל ליבי, יהיה מי שיקרא, יתחבר ויכתוב לי על כך בלשב כלשהו. זכיתי ויש משקל לדברים שאני מביעה, ואת המשקל הזה בניתי לאט ובזהירות מפוסט לפוסט, מציוץ לציוץ ומטור לטור.
אלא שמסתבר שלמרות שאני נמנעת מלכתוב לפי דרישת קוראיי, הציפיה שלהם היא שאעמוד בתנאים ובכללים אותם הם קבעו כדי שימשיכו לתת בי אמון ולהסכים איתי. ותראו, זה לא קל, אני אנסה לומר את זה בלי לפגוע, אבל אם לא נאה לכם, אל תכתירו אותי תחת שום כתר, תחת שום אחריות. אני לא מייצגת אף אחד כי אם אותי, אני לא נושאת עליי שום דגל, לא של מקום מגוריי, לא של הסטטוס הלאומי שלי ולא של צבע העור שלי. אני יעל, בנאדם עם מורכבויות וגעות שבחרתם- מבלי שאבקש- להניח מיקרופון לצידי.
אם נתתם בי אמון עד כה והצלחתי לגעת בכם – מדוע אינכם סומכים עליי כעת? ואם לא נתתם בי אמון, אנא, אל תקשיבו לי.
לתגובה האחרונה יש לי כבוד והערכה גדולים, לצערי היא הגיעה אליי דווקא ממיעוט קטן מאוד והלוואי שהייתי זוכה ליותר תגובות כאלה. אנחנו מאמינים ברצונך הטוב אבל לא חושבים שזה הזמן למעשה אחדות כרגע.
כן, אני יודעת זה נשמע צורם וכואב. אבל יש בתגובה הזו כבוד, דעה עומדת לגופו של עניין ולא לגופי שלי. ואני לגמרי יכולה להבין את האמירה האומרת שהקול המבקש קריאה לאחדות לא צריך כעת להישמע, לפחות עד החקיקה. אני לא מסכימה עם זה כלל, חושבת שהיום שאחרי הוא מה שצריך לעמוד לנגד עינינו, בין אם היום שאחרי המחאות ובין אם היום שאחרי החקיקה. ואם נכריע לכאן ולכאן מבלי להניח יסודות של קריאה לשלום, לפיוס, לאחדות, היום שאחרי לא יהיה לטובתנו. לטובת אף אחד מאיתנו.
אנחנו בימים מורכבים. באופן טבעי לכולנו קל יותר לזהות מי האויב ולסמן אותו בעיגול אדום בוהק. ואני רק פה לומר את הקלישאה המאוסה, הקצוצה לחתיכות קטנות שאפשר לפחות לנסות, להישאר אחים.
