גולדה מאיר הייתה אורחת קבועה בבית הורי. היא לקחה על עצמה את האחריות על הקורבנות הרבים שנפלו במלחמת יום הכיפורים למרות שוועדת החקירה לא הטילה בה אשם בעיקר בגלל שתפסה עצמה כמומחית קטנה מאוד לביטחון בהשוואה לדיין, דדו וכל הגנרלים שסבבו אותם.
אינני זוכר את מבטה של גולדה מאיר כאשר באה לנחם אותנו אחרי שאחי נהרג. אך מעולם לא אשכח את דמותה של גולדה מאיר יושבת בסלון של הדירה הצנועה בקיבוץ לאחר תום הקרבות, שפופה ומוכה כמו שמעולם לא ראיתי אותה ולוקחת אחריות על כך שלא עשתה את מה שהיה מוטל עליה כראש הממשלה: לבדוק את האינפורמציה שקיבלה ולתת גם למקטרגים על דעתם של דיין ודדו להישמע.
ב 2020 נבחרתי לדיקאן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת תל אביב. מילאתי תפקיד מקצועי ב 1992 בצוות האסטרטגי של יצחק רבין, אך מאז ועד עתה הקפדתי להימנע מהתבטאויות ומפעילות פוליטית מתוך מחוייבות לתפקידי הציבורי. מעמדי וגישתי הפגישו אותי עם ראשי מגזרי החברה הישראלית, אשכנזים ויוצאי עדות המזרח, החברה החרדית, הדתית לאומית, החברה הערבית, יוצאי אתיופיה ועוד. בכל המגזרים האלו יש לי תלמידים לשעבר שאיתם שמרתי על קשר הדוק של חברות אמיתית, שיחה פתוחה וכנה של כבוד הדדי לאורך שנים ארוכות – קירוב לבבות בלי מרכאות.
מאז שהחלו מאורעות החודשים האחרונים הקשר קשה יותר. כולם מהססים יותר, כדי לא לומר מפחדים יותר. השיחה רוויה בהשפלת מבטים כי כולנו אשמים במצב שאליו הגענו וכולנו מבינים זאת. מטבע הדברים השיחות האלו נסובות סביב שאלה אחת: מה אפשר לעשות? ואני נשאל כל הזמן מה יש לי להציע. אני לא משפטן ולא איש צבא. אני מומחה לקבלת החלטות ולתהליכים פוליטיים. התהליך הפוליטי ירד לגמרי מהפסים בישראל. בכדי להבין זאת, לא צריך להיות מומחה גדול – די להסתובב ברחובות האלימים, לראות את המצוקה הנפשית של הסגל האקדמי והמנהלי, הסטודנטים וכל החברים מכל קצוות הקשת החברתית והפוליטית: כולם מיואשים.
ולכן אסתפק בהצעה אחת שכן שייכת לתחום התמחותי: בחברות שסועות המקצועיות של הליך קבלת ההחלטות נגועה בשיקולים זרים ובעייתיים. אז כדי שאף נער צעיר בן 18 לא יצטרך להביט בפני מנהיגיו ולראות אותם במפלתם, כפי שקרה לכולנו בנובמבר 1973, אני מבקש מראשי כוחות הביטחון לתת לנו הערכה אמיתית וכנה על גודל האסון שעומד להתרחש. אני יודע שהמערכת הזאת יודעת איך להתמודד עם כל אויבינו, אבל אני לא יודע עד כמה היא כשירה כיום להתמודד עם הקרע שנפער בתוכנו.
לפני כמה חודשים ביקר אותי הכלכלן הראשי לשעבר של הבנק העולמי, פרופסור פול רומר, חתן פרס נובל לכלכלה. הוא מתמחה בממשק שבין טכנולוגיה והון אנושי ולכן מתעניין בקהילה המדעית שלנו. באחת השיחות, הוא עצר לפתע את בן שיחו באמצע המשפט, לא אופייני למדען אמריקאי צנוע ומנומס, ואמר לו ״אתה יודע, אמון לא יכול להתקיים בין שתי מכונות – אמון יכול להתקיים רק בין בני אדם״.
על פי הידע הקיים במחקר מדעי מתועד היטב, כאשר מערכות חברתיות מאבדות את הלכידות שלהן קורה להן בעיקר דבר אחד: הן מתפרקות מבפנים.
זאת הסיבה שראשי כל המערכות הכלכליות כבר אמרו את דברם, העובדות הסוציאליות כבר התריעו על ההתפרקות הבלתי נמנעת. עכשיו הגיע הזמן לשאול את ראשי מערכת הביטחון: האם המערכות שלכם יכולות לשרוד כאשר האמון ההדדי בתוך היחידות מתפרק? הבטחתם לתת תמונה ברורה ומדויקת מבלי לשנות פסיק. אל תספרו לנו מהו מספר המטוסים והטייסים הכשירים או הלא כשירים למשימות. אין זה מעניין כרגע כמה טנקים ומערכות יירוט יש לכם ומה התכניות שבניתם למקרה שנותקף או נתקיף אויב כזה או אחר שבא להשמידנו.
אני שומע את המפקדים ואת המנהלים הבכירים ביותר מתבטאים בפומבי והם נשמעים ממש מודאגים. ואני שואל, האם יש לכם את הידע והאם הידע הזה הועבר למקבלי ההחלטות בנוגע לשאלה אחת בלבד: מתי המערכות האלו לא יוכלו לשאת את הקרע שנפער בתוכנו? ואיך מונעים מההיסטוריה לחזור חמישים שנה מאוחר יותר על הפיאסקו של מלחמת יום הכיפורים?
נידמה שכל חכמינו ז״ל התריעו דווקא מפני רעה חולה זאת יותר מרעות רבות אחרות כי בתבונתם הרבה הבינו את הדבר הבסיסי ביותר שהמחקר המודרני כל כך עסוק בו היום: אמון הדדי חשוב לפחות כמו האמונה עצמה ולפעמים אף יותר. ושנאת חינם מפרקת אותו מן היסוד.
