לפני חמישה חודשים כתבתי כאן, בטור הצנוע הזה, כי בישראל מתרחשת בפועל הפיכה צבאית. מנהיגי המורדים התעקשו אז ומתעקשים היום להימנע משימוש במונח הזה. המרד שלהם מבוסס על הרבה שקרים, אך העיקרי שבהם הוא שקר ה"דמוקרטיה" לפיו המורדים, הנאבקים בכוח נגד ממשלה שנבחרה באופן חוקי, מייצגים איכשהו את "הדמוקרטיה האמיתית". הם חששו ששימוש מפורש במילים "הפיכה צבאית" יקשה עליהם לגייס אהדה מחוץ למחנה השמאל שהפסיד בבחירות.
אבל עברו חמישה חודשים. תגובת הממשלה למרד הייתה רפה והתאפיינה בעיקר בהלם, ועכשיו המרצע מחוץ לשק, וראשי מרד האליטה מרגישים הרבה יותר בנוח.
"הפיכה צבאית מתרחשת בישראל", הכריזה כותרת באתר "הארץ", "והיא מוצדקת לחלוטין". בתוך המאמר הסביר הפרשן הצבאי יוסי מלמן כי אין עוד טעם במכבסת המילים ואפשר לקרוא לילד בשמו: בישראל מתבצע מרד. המאמר הוקדש להוכחת צדקתו של המרד ולטיעון שלפיו לפעמים הפיכה צבאית היא טובה לדמוקרטיה.
אבל ההפיכה הצבאית שמנסה השמאל הישראלי לארגן היא ראשונה מסוגה בהיסטוריה בכך שהיא מתרחשת בלי צבא של ממש. אין לשמאל רוב בצבא. אפילו לא בחיל האוויר. אהוד ברק ושקמה ברסלר אולי מצטלמים ומתראיינים טוב יותר מדודי אמסלם ואיתמר בן גביר, אבל זה עדיין לא מספיק כדי שרוב קציני הצבא יצטרפו לסרבנים ויפילו את הממשלה החוקית. כדי להרים הפיכה צבאית לא מספיקים כמה מילואימניקים בדימוס ושלושה ערוצי טלוויזיה. יש צורך בצבא, וצה"ל, עדיין, ברוך השם, לא בעניין של לצעוד אל הכנסת ולתפוס את השלטון. בטח לא כדי להעניק אותו לאהוד ברק ואהוד אולמרט – שני ראשי הממשלה הכי פחות אהודים בהיסטוריה שלא במקרה מייצגים את המורדים.
אז מה כן יש לשמאל? שיווק. תעמולה. פרסום. שליטה כמעט מוחלטת בערוצי הרדיו והטלוויזיה. וככה השמאל ינצח. אם מספיק אנשים יאמינו שראשי צה"ל תומכים במרד הם יצטרפו, או ייכנעו, למרד. אם מספיק אנשים יאמינו שההפיכה הצבאית היא "למען הדמוקרטיה" הם יצטרפו אליה או ייכנעו לה.
אין גורם יותר מזיק מהבחינה הזאת מה"תשעה באב"ניקים". אתם יודעים על מי אני מדבר. אלה כל תומכי ה"אחדות" וה"הסכמה", ומעגלי השיח בתשעה באב, בעיקר רבנים ואנשי תקשורת מהמגזר הדתי-לאומי הנאיבי. אלה שאומרים ש"גם בצד השני נמצאים אזרחים, אחים שלנו, שאכפת להם וכואב להם". כאילו זה רלוונטי בזמן שהאחים האכפתיים האלה מנסים לבצע הפיכה צבאית.
תוכנו של הדיון הפוליטי בכלל לא משנה כשהמסגרת שלו, כללי המשחק עצמם, מתרסקים לנגד עינינו על ידי צד אחד. העובדה הבלתי מעורערת היא שבישראל מכהנת ממשלה שנבחרה כחוק, וחלק מהציבור לא מוכן לקבל את הבחירה הזאת. לא חוק מסוים, לא צעד ספציפי, אלא את עצם כינונה של הממשלה ואת עצם בחירתה של הכנסת הזאת.
הניסיון לצבוע את המרד הזה, את הרמת היד על עצם קיומה של כנסת נבחרת בישראל, כאיזו "מחלוקת בין שני צדדים" כש"בכל צד יש חלק מהאמת" הוא ניסיון נואל. מבחינת התוכן ודאי שיש פה מחלוקת לגיטימית על דעות. אבל המרד נגד המשלה לא נוגע לדעות שלה אלא ללגיטימיות שלה. הפיכה צבאית איננה הבעת דעה, היא אקט אלים, חתרני ומסוכן.
במצב כזה, כל נסיון ל"שיכוך", "ריכוך' ו"פיוס" משחק ישר לידיהם של המורדים ומסכל כל אפשרות להגיע באמת לפיוס ופשרה בעתיד. "הסכמה" שמגיעה לאחר שצד אחד הופך את השולחן ולא מוכן יותר לקיים דיון, היא איננה הסכמה אלא כניעה לאלימות. אם הממשלה תיכנע למורדים, בין אם לאלה שמאיימים בנשק ובין אם לאלה שמביימים "הידברות" בכותל, אפשר לסגור את הבאסטה שנקראת דמוקרטיה בישראל. מי שיגייס יותר קצינים למחנה שלו יקבע את החוקים. מי שיוציא יותר אנשים לרחוב ויחסום יותר כבישים ימנה את הממשלה.
ואולי זה הפתרון. אולי רק כשיצאו מיליון מצביעי ימין לרחוב, ואיילון ייחסם מהשלום עד ההלכה בחרדים, מתנחלים וליכודניקים מהפריפריה, יתחילו אנשים בשמאל ובמעגלי השיח של הציונות הדתית לפקפק בשיטת הממשל הזאת, והשפיות תחזור למדינה. צאו להפגין.
