לאחרונה מתריעים מהצד השמאלי של המפה כי אנו מצויים על סיפה של מלחמת אחים. צר לי "לאכזב" את המתריעים־מאיימים, אבל עוד ב־1917, אנשי השומר, בני העלייה השנייה הסוציאליסטית, הלשינו לטורקים על אנשי מחתרת ניל"י שהורכבה מבני המושבות, כלומר בני העלייה הראשונה הבורגנית. כבר יותר ממאה שנים אנו מצויים במלחמת אחים בין ימין לשמאל, שלא תמיד הייתה קרה.
חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, נרצח ביוני 1933, כאשר היה נדמה שמתגבש במוסדות הציוניים רוב לימין בהובלת התנועה הרוויזיוניסטית בראשותו של זאב ז'בוטינסקי. השמאל, בהובלת תנועת הפועלים בראשותו של בן־גוריון, ניצל את הרצח כדי להעליל על הימין ולהטיל עליו את האחריות למעשה. לימים התברר שכנראה ערבים רצחו את ארלוזורוב, אבל בזמן אמת השמאל הציוני דחף בכל עוזו להרשעת יהודים רוויזיוניסטים, אף שלא היו ראיות נגדם.
בקונגרס הציוני ה־18, בספטמבר 1933, בעת נאומיהם של נציגי הרוויזיוניסטים, קמו כל נציגי סיעות הפועלים ועזבו את האולם בהפגנתיות. הצעות החלטה של הרוויזיוניסטים לא הובאו להצבעה, ולפיכך ז'בוטינסקי סירב לנאום. בסופו של דבר אישרה נשיאות הקונגרס להקים ועדת חקירה שתפקידה לבדוק ו"לעקור נטיות העומדות בסתירה לעקרונות היסודיים של המוסר היהודי", כלומר רעיונות רוויזיוניסטיים. מאז ועד היום הוצגו הרוויזיוניסטים כפשיסטים וכמוקצים מחמת מיאוס. בן־גוריון כינה את ז'בוטינסקי לא אחת בשם "ולדימיר היטלר", ובכל מערכת בחירות עד 1977 הוזהר הציבור לבל יבחר בתנועת החירות (לימים הליכוד) הפשיסטית.
התיעוב בין שני המחנות נמשך שנים רבות. אפילו בימי האימה והצלמוות של מרד גטו ורשה לא הסכים אי"ל (ארגון יהודי לוחם), שהנהיגו אנשי תנועות הפועלים כמו מרדכי אנילביץ, להתאחד עם אצ"י (ארגון צבאי יהודי), שהורכב מבית"רים בהנהגת פאבל פרנקל וליאון רודל, אף שאצ"י היה מאורגן היטב והיה בידיו מקלע שחסר מאוד לאנשי אי"ל. גם בארץ, בסוף 1944, במשך יותר מחודשיים ניהלה הנהגת היישוב באמצעות אנשי ההגנה והפלמ"ח "סזון" (עונת ציד) נגד אנשי אצ"ל. ההגנה והפלמ"ח ופלוגות הפועל עצרו אנשי אצ"ל, הכו אותם, חקרו אותם בעינויים והסגירו אותם לידי הבריטים.
ביוני 1948 הורה בן־גוריון להטביע את אלטלנה, אוניית אצ"ל שעל סיפונה היו כאלף עולים חדשים, וכן נשק רב וציוד רפואי שהיו חיוניים במלחמת העצמאות. הירי על האונייה בוצע בפיקודו של מפקד חטיבת הראל יצחק רבין, והביא למותם של 16 אנשי אצ"ל, שחלקם קפצו למים ונופפו בבדים לבנים לאות כניעה. בן־גוריון כינה את התותח שירה על האונייה "התותח הקדוש". מנחם בגין, שהיה על האונייה, פקד לא לירות בחזרה, והכריז ברדיו: "מלחמת אחים – לעולם לא". הימין תמיד נהג כמבוגר אחראי שחורק שיניים ומונע מלחמת אחים, חרף חרחורי המלחמה בשורות השמאל.
מחלוקת קשה שאיימה להצית מלחמת אחים ניטשה בין ימין לשמאל ב־1952 בסוגיית ההסכם לקבלת כספי השילומים מגרמניה; ב־1971 פרצה מחאת הפנתרים השחורים, של צעירי העולים מארצות ערב נגד הממסד; ב־1981 התקיימה מערכת בחירות מתוחה ונפיצה, בצל אמירות קשות וגזעניות־עדתיות; בעקבות חתימת הסכמי אוסלו ב־1993, וכן לפני ואחרי רצח רבין בנובמבר 1995, שררה בארץ מחלוקת סוערת שלוותה בהפגנות ענק; גם בתקופת ההתנתקות מגוש קטיף ומצפון השומרון בקיץ 2005 חלה עלייה במפלס השנאה ההדדי.
כללו של דבר, מלחמת אחים קרה עד פושרת אינה עניין חדש. עם ישראל שרד יפה את המשברים הקשים ובכל זאת הקים מדינה לתפארת. אז למה אנו שומעים פתאום את אנשי השמאל מהדהדים את החשש ומאיימים בפריצתה של מלחמה כזו? ההסבר פשוט: בכל אירועי העבר הייתה ידו של השמאל על העליונה. כעת ידו על התחתונה, והאליטה של השמאל מבינה שכנראה לא תוכל לחזור לשלטון עקב השינויים הדמוגרפיים שעוברים על עם ישראל. לכן אנו שומעים פתאום זעקות געוואלד, שמועצמות על ידי התקשורת, המשרתת באופן מובהק צד אחד במפה.
נא להירגע. הכלבים ינבחו והשיירה תעבור, גם אם אולי הפעם התחלפו התפקידים בין אנשי השיירה לכלבים, וגם אם הפעם רבים הם הכלבים הנובחים. ועדיין: מלחמת אחים – לעולם לא. הגיע הזמן שאחרי מאה שנה אנשי השמאל יהיו המבליגים, ומנהיגיהם הם שיאמרו את המשפט הזה בפה מלא.
