הדיון הציבורי סביב הרפורמה המשפטית עבר מזמן מעולם ההיגיון אל מחוזות ההזיה. אנשים רציניים, בכירים לשעבר שעשו דבר או שניים למען עם ישראל, ראשי ארגונים, אקדמאים בכירים – כל אלה מדקלמים סיסמאות שבינן ובין המציאות אין דבר וחצי דבר.
נבואות זעם אפוקליפטיות מלוות את המאבק ברפורמה המשפטית מראשיתו, אבל כאשר הדיון ממוקד בסבירות, הפער הזה נעשה קומי. האם מישהו מעלה בדעתו שלולא עילת הסבירות שר הבריאות יוכל להשפיע על הגדרתה של מגפה? ששר החינוך יוכל להכריח כל נער ישראלי להניח תפילין?
לא צריך להיות משפטן כדי להבין, למשל, מדוע אזהרותיה של ההסתדרות הרפואית מפני תוצאות צמצום עילת הסבירות הן הבל ורעות רוח. אף על פי כן ממשיכים ראשי הארגון, המחזיק במונופול על ייצוגם של הרופאים בישראל, לפזר את טענות הכזב הללו בכל אולפן. הם יכולים לעשות זאת בעיקר בגלל רמתה הנמוכה של התקשורת הישראלית, שנותנת במה לטענות הבל בלי לעמת אותן עם המציאות. מתנגדי הרפורמה מקבלים מיקרופון פתוח להשמעת כל טענה מופרכת, בעוד תומכיה נאלצים להתמודד עם עוינות בסיסית באולפנים.
מאז פרצה לחיינו הרפורמה המשפטית, התקשורת הישראלית נכשלת כישלון חרוץ בתפקיד החשוב ביותר שיש לתקשורת במדינה דמוקרטית: מתן מידע מדויק לאזרח כדי שיוכל לגבש עמדה מושכלת. תרבות הפייק גלשה מהרשתות לאולפנים, והשיח הציבורי כולו הולך ומידרדר.
