אפתח בסקופ: מפלגות הקואליציה היו מעוניינות להעביר את הרפורמה המשפטית במלואה. כן כן. לא רק סבירות, אלא גם יועמ"שים, ועדה לבחירת שופטים, התגברות, החבילה המלאה. יודעים מה? אפילו דברים שכרגע לא על הפרק, כמו פיצול תפקיד היועמ"ש לממשלה, פיקוח אפקטיבי על הפרקליטות ועוד ועוד. לימין יש שאיפות רבות שנים לרפורמה משפטית מקיפה, והוא מעולם לא הסתיר את שאיפותיו. גם כעת, השאיפות לא הלכו לשום מקום, אלא אופסנו בשל חוסר יכולת פוליטית וציבורית, והבנה של הימין שהמחיר של העברת הרפורמה במלואה כעת הוא כזה שהוא לא מוכן לשלמו.
אחרי הקדמה קצרה זו, חשוב להבהיר – ההתייחסות לעילת הסבירות כפרוסה הראשונה של "סלמי" שעשויה להצדיק את עוצמת המחאה שאנו רואים כעת אינה מוצדקת, ומסוכנת לאפשרות לנהל שיח פוליטי סביר. נכון, כל צעד אותו מקדם צד אידאולוגי הוא חלק מתפיסה שלמה, והצלחת אחד מהצדדים הפוליטיים להוציא לפועל את גן העדן שלו עלי אדמות, היא הגיהנום של הצד הנגדי. אולם, למרות האמור, התפיסה היא כאילו כל צעד שעושה הצד הנגדי חלק ממהלך שלם, גדול הרבה יותר, ולכן עלינו למנוע את קידומו בכל האמצעים האפשריים, היא משחק סכום אפס מסוכן.
בדמוקרטיה, לצד שזוכה לרוב, יש זכות לקדם את מטרותיו, וכל עוד פעולותיו לגיטימיות, אין כל הצדקה לשבור את הכלים על צעדים שבפני עצמם הם בכללי המשחק בגלל חשש עתידי. אחרת, אין כל נקודה לוגית בה נאפשר לצד השני לקדם מדיניות בלי להסתכן. מדוע לא להכריז על סרבנות עוד בזמן ההתמודדות בבחירות? בטרם הקמת קואליציה? לפני הצבעת התקציב? כל אחת ואחת מהפעולות האלה הכינה את הקרקע להעברת חלקיה המשמעותיים באמת של הרפורמה המשפטית פי כמה וכמה מהעברת שינוי עילת הסבירות עצמה, שעל אף שהוצג בתחילה בתור חלק מרפורמה מקיפה יותר, הוא אינו תנאי מספיק, הכרחי, או אפילו מסייע להעברת חלקיה הנוספים.
מי שמעוניין להסביר מדוע חקיקה מסוימת היא איומה בפני עצמה, באופן שמצדיק את גובה הלהבות שאנו רואים ברחובות ובבורות הפיקוד של חיל האוויר, יואיל ויסביר מדוע החקיקה הספציפית כה איומה, ולא ישתמש באופן נוח בטענת המדרון החלקלק. טענות של מדרון חלקלק נוטות להפוך בעצמן למדרון חלקלק, ומי שחושש מצל צילו של כל מעשה מחשש שאחריו יבואו נוספים הופך במהירות שיא לאולטרה אורתודוכס שרואה בכל שינוי את סוף העולם, ויכול לראות בכל צעד של היריב את ההצדקה לביצוע כל מעשה.
מצב זה הוא מסוכן אף למתנגדים להמשך הרפורמה. הנחישות הקואליציונית להעביר את עילת הסבירות אינו נובע מאיזו תוכנית על מתוחכמת וסודית להעברת כלל החקיקה באופן שירדים את האופוזיציה. למעשה, המחשבה כאילו ניתן להגות תוכנית סודית כאשר דעת האופוזיציה כה עירנית מחד, והקואליציה מפטפטת את עצמה לדעת מאידך, כמעט מגוחכת.
כל מטרת צמצום עילת הסבירות בשלב זה היא לתת לקואליציה החבולה הישג כלשהו בתחום המשפטי, ולשם כך נבחר בקפידה נושא צנוע, וכזה שהמחלוקת בו אינה רחבה, על מנת שלא ליצור את המחזות שחווינו בחודש מארס. העובדה שאף צעד זה אינו לגיטימי בעיני האופוזיציה, גם זו שבכנסת, ויותר מכך, האופוזיציה הלא מפלגתית שברחובות, והעובדה שהמחיר אשר נגבה מהקואליציה הוא המחיר המקסימלי האפשרי אותו מסוגלת האופוזיציה לגבות, עלול להוביל לאפקט הפוך – אם ניטלה מהקואליציה היכולת לבצע צעד כלשהו באופן לגיטימי מבלי לספוג רחובות בוערים, מדוע, מבחינתה, לא להחליט לקדם את הרפורמה הלאה, בכל הכוח? איזה תמריץ נותר לה לעצור?
בכנסי בית"ר עדיין שרים שתי גדות לירדן, ובתל אביב עדיין מסתובבים מצביעי מרצ מתוסכלים שמאמינים בגבולות 67 ובכלכלה סוציאליסטית. במדינה דמוקרטית, בה יש בחירות חופשיות, ובה חילופי שלטון הם אפשריים, האיזון בין שלל האוטופיות הסותרות נוצר מעצמו – אף צד אינו מצליח, בוודאי שלא לאורך זמן, לשנות את המציאות כך שתתאים למלוא שאיפותיו, וצד שמותח את החבל, ימצא את עצמו במהרה מוחה מספסלי האופוזיציה.
הדמוקרטיה היא דינמית, וטוב שכך, ואופוזיציה היא חיונית כדי להעמיד אתגר בפני הממשלה, אך על האופוזיציה לזכור את תפקידה – לאתגר את מדיניות הממשלה, להציב לה אלטרנטיבה מנומקת, להשפיע על דעת הקהל ולהשתמש בכלל הכלים הפרלמנטרים העומדים לרשותה. לא להפוך כל נסיון קידום מדינות של הצד הנגדי לסוף העולם, ולא לצעוק "זאב זאב" על כל חתלתול חקיקתי. כשהכל אסור, הכל מותר, ומי שירעישו עולמות בטענות סלמי על כל חוק שלדעתם אינו מוצלח, מצדיקים במו מעשיהם דווקא את קידומם של נתחי הבשר העיקריים, חלקי החקיקה מהם הם באמת ובתמים חוששים.
