בהחלטה של רגע, אחרי יום של עבודה פוליטית אינטנסיבית, יצאתי אמש לסיבוב בגן סאקר בירושלים, בין מאות האוהלים הנמוכים של מתנגדי הרפורמה. לראות ולהבין, לשמוע, להכיר וללמוד, לקראת היום המכריע.
לראות תל אביבים בירושלים זה משעשע. מתפעלים ממזג האוויר הנעים והרוח הקרירה, נהנים מהיצע המסעדות הירושלמי, אבל שיחה בין שני מפגינים הצליחה אולי להאיר את ההבדלים בין ירושלים לתל אביב בצורה הכי ברורה, כאשר אחד מהם אמר כי "השוטרים בירושלים לא נחמדים כמו אלו בתל אביב".
בדרך לגן, רוב ההמון עושה את דרכו מולנו חזרה לאוטובוסים עם דגלי ישראל, מראה מופלא בירושלים כשמדובר בה' אב ולא בכ"ח באייר. ככל שמתקרבים מתגברים קולות התופים, והצפירות, עם הקריאות נגד ראש הממשלה והממשלה, על שלטון בג"ץ. בצד כמה בחורים ישירו שירי ארץ ישראל, עוד כמה ינגנו וירקדו. עיריית ירושלים מתחה ציליות ברחבי הגן לטובת המפגינים, והפעילה את התאורה לאורך שעות הלילה.
כשמסתובבים בין האוהלים, אי אפשר היה שלא להיזרק בזיכרונות 18 שנה אחורה, לעיר האוהלים שהוקמה בצעדה לגוש קטיף, בין שדרות לנתיבות. כמו שם, גם היום, ימי בין המצרים, עומס חום כבד, כמויות גדולות של בקבוקי מים של נביעות (לא ממומן) מחכות במנהרה הקצרה המחברת בין הפארק לשכונת קטמון.
בהמשך, על שולחן מתקפל מונחים קרטונים של פירות, קולרים של מים מחוברים לגנרטורים מצליחים לצנן את המפגינים גם בשעת ערב. שלטים עם חיצים "כאן מחלקים אוכל", אך ממבט קצר, לא נותר דבר בשעה היחסית מוקדמת. לצד זה גם כמויות של שלטים, בקבוקים וזבל על הרצפה.
הכרוז מכריז כי בין האנשים מסתובב נציג עוצמה יהודית, השר יצחק וסרלאוף והקהל מתבקש לצעוק לו בושה ולהראות לו את הדרך החוצה. בהמשך השביל אנחנו אכן נתקלים בו, עם מכנסיים קצרים וחולצה שחורה קצרה, לולא הכיפה שלראשו וההיכרות מהמערכת הפוליטית, אפשר לחשוב שהוא מתאמן שנקלע לכאן באקראי. הוא מבקש לא לעורר סערה, ולהיטמע בין האנשים כדי לשוחח איתם. ללא מאבטחים, ורק עם עוזר אחד הוא מסיים שיחה עם שני מפגינים בגילאי השלושים, שאומרים לו "זו המדינה שלנו, אל תשכח אותנו".
ברקע צפירות של ניידות משטרה ואמבולנסים, מבט קדימה מראה כי מתעוררת מהומה בשל ניסיון של המפגינים לחסום את הכביש, אל המקום מגיעות שתי מכת"זיות, ולידנו פקק המכוניות מתארך ומתארך. כיאה לירושלים, צעירים חרדים רצים לעבר ההתקהלות, לצפות באירוע.
ההחלטה היא להימנע מלהיכנס לתוך הבלגאן, ולעשות את הדרך חזרה הביתה. בדרך אפשר לראות עוד צמדים של חילונים וחרדים, יושבים, ועומדים לשיחות וויכוחים קצרות. בימים אחרים הגן הירושלמי מלא בסטודנטים מטיילים עם הכלבים, רצים ומתאמנים וצעירים חרדים שעושים על האש. מלבד כמה בודדים, יתר הירושלמים הדירו את רגליהם מהמקום בשעה שהמפגינים מילאו אותו.
רגע לפני שנפרדים מההמון, מכריז הרמקול על הקרנה של גבעת חלפון בדשא. מה יש יותר מלסיים בסרט ישראלי על שירות מילואים בצבא, בימים של איומים בסרבנות. בדרך, מתקבלים הסרטונים מרכבת נבון, המתנגדים שחוזרים לתל אביב והתומכים שחוזרים לירושלים, ומחליפים כיפיים, והמחשבה שבאה איתה, אם רק בפער של 18 שנה, היו משוחחים, נפגשים, אולי היינו במקום אחר.
