כישלון המגעים לפשרה סביב חקיקת הצעת החוק לצמצום עילת הסבירות, והשלמת הליך החקיקה הצפויה בשעה הקרובה, נראים כמו רגע קשה. ההפגנות, תחושת הכאוס שמשדרים רבים מכלי התקשורת, והחשש מפני הבאות, הם אמתיים. אי אפשר שלא לחשוש לנוכח האיומים לפגוע דרמטית בכושרו של צה"ל, ולא ניתן שלא לפחד מהפגיעה בלכידות החברה הישראלית. אך מאחורי הרגע הזה, באופן מעט משונה, מסתתרת גם תקווה. דווקא ההתעקשות של הקואליציה לא להיכנע, ולחוקק ברוב קואליציוני יציב את החוק המרוכך לצמצום עילת הסבירות, עשויה בהמשך לייצר לחברה הישראלית פתח של תקווה, ואפיק שבסיומו ניתן יהיה להגיע למתווה כולל לרפורמה בהסכמה רחבה.
נשמע מוזר? אולי. אך אם ננתח באופן קר את הסיטואציה נראה שזה יותר הגיוני משנדמה. המגעים לפשרה על הרפורמה המשפטית נמשכים בגרסאות שונות כמעט מהרגע שבו זו פרצה לחיינו. עד כה, אף אחד מהמתווים שהוצעו בידי מתנגדי הרפורמה לא כלל פשרה של ממש. כולם, מהראשון עד האחרון, הלכו באחד מתוך שני נתיבים עיקריים: או בניסיון להותיר את המצב כפי שהוא, עם מעט מאוד תיקונים קוסמטיים בעיקר בסמנטיקה, או בניסיון ללכת בתחומים מסוימים לקראת יוזמי הרפורמה, אך מנגד להגביר באופן דרמטי את שלטון המשפטנים בעזרת ערוצי השפעה חלופיים. פשרה של ממש, כזו שמשנה באופן אמתי את איזון הכוחות בין רשויות השלטון השונות לא הייתה באף אחת מההצעות. כלום.
למה? הסיבה לכך הייתה פשוטה מאוד: האמונה של מתנגדי הרפורמה שהם יוכלו לבלום את החקיקה בכוח. בתחילה התבססה האמונה הזו על כמות המפגינים בקפלן, בהמשך על תמיכת האליטות ובסוף על בלימת החקיקה בחריקת בלמים צורמנית שבוע לפני פסח.
הבלימה הזו הכניסה רבים ממובילי המחאה ומתנגדי הרפורמה להיבריס. למה להתפשר כאשר אפשר לבלום את הרפורמה בכוח? למה להגיע להסכמות כאשר אפשר במקום זאת לכופף את הקואליציה ולמנוע ממנה לחוקק את החוקים בהם היא מעוניינת? תחושת הכוח הזו משכרת, במיוחד כאשר היא מתודלקת בתמיכה מצד מוקדי כח משמעותיים, כמו הטייסים וקציני המודיעין במילואים. לכן, ככל שהרטוריקה הלוחמנית גברה, התרחק מאוד כל סיכוי לפשרה. זו הסיבה שכל הצעות הפשרה היו פייק פשרה, ולא כאלו שאיתן ניתן להגיע לקראת הסכמות.
וזו גם בדיוק הסיבה שבעטיה דווקא אי הכניעה של הקואליציה כעת נותנת פתח של תקווה. רק אם מתנגדי הרפורמה יבינו שהקואליציה רצינית, שאיומים לא יועילו כאן, רק אז ניתן יהיה להתחיל מגעים רציניים לפשרה. רק כאשר ההיבריס של המתנגדים ידעך, הם יבינו שפשרה היא אינטרס של שני הצדדים. שכדאי לדבר על הכל, ולהסכים לשיחה אמיתית שכוללת ויתורים משני הצדדים, לא רק מצד אחד. ובדיוק בגלל זה רגע החקיקה, על אף התחושה הקשה, מביא בכנפיו גם בשורה אפשרית, שלא הייתה עד עתה.
