בימים סוערים אלו, כל הקצוות הפוליטיים מזהירים מחזרה על ההיסטוריה. אלו מזכירים את חורבן בית המקדש ואת מלחמות היהודים זה בזה, ואלו את גרמניה של שנת 1933. האמת היא, שיש לחזור למקום שבו נוצקו ערכי החירות השוויון והאחווה בימי המהפכה הצרפתית, שזה עתה חלפו 234 שנים מהתרחשותה.
אכן, תוצאות המהפכה, שבעקבותיה אושררה "הצהרת הזכויות והאזרח" והונחלו לעולם כולו הרעיונות של "זכויות אוניברסליות" ו"חוק אחיד", היו דרמטיות. תוצאות אלה עיצבו את העולם הדמוקרטי כפי שאנו מכירים ומוקירים אותו כיום. ואולם: האם למדנו משהו מהתהליכים החברתיים שהובילו לפריצתה של המהפכה ומהמחיר העצום שהיא גבתה מצרפת, למרות מבחן התוצאה המוצלח?
את שורשיה של המהפכה הצרפתית יש לחפש בפילוסופיה הבורגנית, שהעלתה על נס את השגת האושר עוד בחיי העולם הזה. התורות הפילוסופיות המירו בכל תחום את מנגנוני השליטה המסורתיים, וכך התוודע העולם לדמויות כגון מונטסקיה, אבי הפרדת הרשויות, המדוברת כיום בפי כול. אך העולם התוודע גם למי שייחד את השלטון לאריסטוקרטיה ולבעלי הממון באשר הם, וולטר, וגם לרוסו – הראשון לייחד את השלטון לעם הפשוט שאינו נמנה עם האליטות המסורתיות.
ואולם, לאורך השנים הסמוכות לפריצתה של המהפכה, ידעה צרפת משברים רבים בעטיים של קשיים כלכליים, אך גם עקב חוסר יכולת לבצע שינוי כלשהו במבנה השלטוני בה. יתר על כן, כל ניסיון, ולו הקטן ביותר, לחולל שינוי, זכה לתגובה חריפה מצד האצילים ובעלי זכויות היתר, ואלו דאגו לקברו עוד טרם נולד. למעשה, מרד האצילים קדם למרד הבורגנות שביצעה את המהפכה, והוא תרם תרומה מכרעת לזעזועה של המונרכיה הצרפתית.
בשל חוסר השקט הפנימי והמצב הכלכלי המחמיר, נאלץ לואי ה-16 לכנס את אספת המעמדות הכללית. הצהרתו על הכינוס עוררה התלהבות רבה בקרב בני "המעמד השלישי", המקבילים ל"חוטבי העצים ושואבי המים" של ימינו. האספה הזאת אכן כונסה ב-5 במאי 1789. כבר במושב הפתיחה הזהיר לואי את הצירים מפני הלך רוח של חידושים. אך אזהרות אלו היו מעט מדי וניתנו מאוחר מדי, והדרך אל כיבוש הבסטיליה, סמל האבסולוטיזם והעריצות, הייתה בלתי נמנעת.
אך רעיונות לחוד ומציאות לחוד. בשנים שלאחר המהפכה פרצו מחלוקות פוליטיות עזות בין כל הכוחות המהפכניים, הן בינם לבין עצמם והן מול המלוכה והכמורה, יד איש באחיו ממש. מחלוקות אלו הובילו לאלימות פנימית בין המחנות הניצים, כמו גם לאתגרים צבאיים חיצוניים מצידן של המונרכיות השכנות. לאחר שנות התקוטטות פנימית אלימה, הצבא הצרפתי עצמו היה שרוי בהתפוררות. מחצית מקציניו היגרו מחוץ לצרפת ומורל הנשארים היה בשפל עמוק. הפוליטיקה חדרה במלוא עוזה לצבא ועשתה בו שמות.
באוק' 1793 הונח היסוד לממשל המהפכני, ומשמעו: ביסוס שלטון הרפובליקה באמצעי דיכוי ושליטה וביד של ברזל. הפוליטיקה הצרפתית הוכפפה לפיקוח של "הוועד לשלום הציבור", ארגון יעקוביני שמאלי, בהנהגת רובספייר. האחרון היה דמוקרט רעיוני דגול, אך שמו נודע בעולם בעיקר בשל משטר הטרור שאכף על מתנגדיו הפוליטיים, עד שהפך בעצמו לשליט יחיד בעל מאפיינים של דיקטטור. בשל כך נערף ראשו בגיליוטינה.
ההיסטוריה המעמדית, שדומה היה כי סטתה לרגע ממסלולה, חזרה אליו במהירות לאחר חיסולם של רוביספייר ושל הסנקילוטים – אותם המוני העם חסרי המעמד שסברו לרגע קט כי המהפכה תאפשר להם סוף סוף לתפוס את מקומם הראוי ליד שולחן מקבלי ההחלטות הלאומי. התברר כי אנשי המעמד הראשון והמעמד השני לא ויתרו בנקל על זכויות היתר שלהם.
"הטובים ביותר", הצהיר ד'אנגלא, "צריך שימשלו בנו, הטובים ביותר הם המשכילים ביותר והמעוניינים ביותר בשמירת החוקים, למעט מקרים מיוחדים לא תמצאו אנשים מסוג זה אלא בקרב בעלי הרכוש הקשורים בארץ אשר בה יימצא הרכוש בחוקים המגנים עליו, בשקט המקיים אותו, והם מחזיקים טובה לו ולרמת החיים שהוא מבטיח להם, על החינוך אשר הכשירם לדון בחכמה ובכנות ביתרונותיהם ובחסרונותיהם של החוקים החותכים את גורל המולדת… ארץ אשר מושלים בה בעלי הרכוש היא ארץ של סדר חברתי, בעוד ארץ אשר מושלים בה מחוסרי כול, שרויה במצב בראשית". הדברים, בשינויים קלים, נשמעים כאילו נאמרו בימינו אנו ממש.
במהפכה באו לידי ביטוי המרכיבים הדומים למרכיבי המחאות בארץ בימינו אנו: אליטה העושה ככל שלאל ידה כדי לשמר את מוקדי הכוח שברשותה (הגם שהשיגתם בזכות ולא בהעברה שושלתית), בעלי ההון והעסקים הגדולים המנווטים תמיד לכיוון שהם מזהים כמקור העוצמה שישמר את כוחם הכלכלי, כוחות בירוקרטיים-צבאיים וגנרלים סמכותניים שדבר לא מחבר בינם לבין עקרונות הדמוקרטיה, ואחרונים – הסנקילוטים דאז, אנשי העם הפשוט של היום – מקור הבוז והלעג של האליטות מאז ומקדם.
את מאורעות המהפכה ההיא אפשר לקרוא משני כיוונים שונים בתכלית. האחד: מכיוונה של התוצאה הסופית, שכאמור, הצליחה לימים לעצב את הדמוקרטיה המערבית ברוח עקרונות המהפכה. עקרונות אלו מצדיקים לכאורה את כל האמצעים שהופעלו להשגתה. השני, כמאבק אלים ורצחני, שנוהל בעיקר מכיוונם של אלו שלחמו בשם הרעיון הדמוקרטי, עד שהפכו בעצמם למדכאים ולרוצחים.
בקריאה עדכנית, המשלבת בין השניים, עולות התובנות האלו. ראשית: שליטה אבסולוטית של קבוצת כוח אליטיסטית בכל מוקדי הכוח המדינתי, אינה יכולה להתקיים לאורך זמן. זעמם המצטבר של הסנקילוטים – אנשי העם, האנטי-פריווילגים של תקופתנו (ואין משנה אם זו אמת אובייקטיבית או רק סובייקטיבית) – עלול חלילה להוביל להרס, לאלימות ולנקמה פוליטית רבת שנים. שנית: את הפוליטיקה יש להשאיר מחוץ לצבא בכל מחיר, גם אם התהליך יהיה כרוך בפגיעה זמנית בכושרו. שלוש: את הקצינים ואת אנשי מערכות הביטחון לשעבר יש להותיר מחוץ למעגלי הכוח והשיח הפוליטיים, למעט אלו שהוכיחו חשיבה ועשייה אזרחית לאורך זמן רב. פגיעת רובם רעה והם עלולים לדרדר בקלות את המדינה למשטר סמכותני צבאי "עד שהמצב יתייצב", או כשכבר "יצופו גופות בירקון", והם ייקראו לדגל.
אחרון: בעולם הדמוקרטי של היום, שינויים חברתיים משפטיים ופוליטיים אינם יכולים להתקיים בכוחנות, בביזוי ובשיסוי הדדי בין ציבורים, ובפרט בהפקרת הבימה לקצוות הקיצוניים ביותר מימין ומשמאל. העולם הדיגיטלי כופה, אומנם, הקצנה וחידוד עמדות בכיכר השוק החדשה, אך החיים הלא וירטואליים מורכבים בהרבה. יעקובינים מכל הצדדים, היזהרו בדבריכם: הגליוטינה עלולה לקפד את ראש כולנו.
