התקופה הזאת של שלושת השבועות, שמגיעה לשיאה בתשעה באב, מאפשרת לנו להבין מצוין את הטעות היסודית של מי שקוראים השכם והערב, בכל יום מחדש ובכל סוגיה שעולה על הפרק, להתאמת התורה לזמננו או לאופנת הרעיונות של שוק האידיאות המערביות של היום. כי אף שיש לנו כבר מדינה, והייטק וצבא, ואפילו ניצחנו באירוויזיון, עדיין לא הגענו ליעד. מי שקוראים לביטול צום תשעה באב ולהפיכתו ליום ששון ושמחה – לאור תקומת מדינת ישראל, חידוש עצמאותנו ובניין ירושלים – אינם מבינים את עומק הפלא של תהליך תחייתנו.
המדינה והמקדש הם כמו גוף ונשמה. עצם עניינו של המקדש – מעבר לשאלות הרבות הכרוכות בו, כמו חידוש הקורבנות, עלייה להר הבית, מקדש משמיים או בידי אדם, השאלות הפוליטיות ועוד – הוא השראת השכינה בישראל. בלי השראת השכינה והגשמת מדרגת החיים הישראלית במלואה, גם קדושתה וערכה של המדינה אינם שלמים. היא עדיין חסרה את הופעת נשמתה בפועל. העיקר חסר מן הספר.
הכאב על אובדן המקדש, על היעדר הקדושה והשראת השכינה בחיינו, גדל דווקא לאור היעדרם בחיינו הציבוריים. דווקא מציאותה וממשותה של מדינת ישראל ממחישות ומבליטות את הגעגועים וההשתוקקות למה שהיא אמורה להיות, חייבת להיות, ועוד עתידה להיות, ומחריפה את הכאב, את תודעת האובדן. לא כולם חווים את החיסרון. לא כולם כואבים את היעדר השראת השכינה. לא כולם מבינים במה מדובר. מבחינתם יש לנו מדינה ככל המדינות, ואנחנו עם ככל העמים, והם לא מבינים מה עוד חסר.
האובדן כמובן אינו רק כללי וציבורי, אלא גם פרטי, ושייך לכל אחד ואחת מאיתנו. תשעה באב הוא המועד הראוי לחוות את האובדן, לכאוב את ההיעדר, לנשום לעומק את החיסרון, לחוש את החלל הריק. לקחת בשתי ידיים את ההזדמנות הזאת, שנתנו לנו אבותינו, לצלול לעומק החורבן ולחוש את משמעותו. לנסות לרדת לעומקו של חסרון השראת השכינה בישראל, לכאוב את העובדה שהתפילות שלנו לא מתרוממות, שהלב שלנו לא נפתח באהבה ויראה, שהראש שלנו לא פתוח, שהדתיות שלנו טכנית ושגרתית, שאין בנו אהבת ישראל אמיתית. שאנחנו אטומים. כי זו משמעות אובדן השראת השכינה בישראל וזה מחיר חורבן המקדש.
אחרי שזכינו לכבוש את פסגת תקומת המדינה, יש עוד פסגה. ממש כמו בטיפוס הרים: רק עכשיו, כשהגענו עד הלום, נחשפת בפנינו הפסגה הבאה. התורה קוראת לנו להתאמץ, למתוח את כל שרירינו הרוחניים, לעמוד על קצות האצבעות ולנסות להגיע לדבר הבא. לדעת, בכלל, שיש עוד תחנות בדרך. אבל יש מי שלא מוכנים להקשיב לה, שמעדיפים שהתורה תרד אליהם, למדרגתם הם, במקום לתת לה להעלות אותם אליה, להביא אותם למרומי החיים.
אחרי אלפיים שנות גלות זקוקה תורת ישראל לניעור רציני ולהסרת אבק הדרכים שצברנו, אבל לא מהמקום הזה מתעוררות הקריאות לשינוי. לא פעם הן באות מעצלות רוחנית, מאי רצון לצאת מהבינוניות הרוחנית העכשווית, משטיפת המוח של כל "נביאי הבעל" הפוסט־מודרניים למיניהם ולסוגיהם, מחוסר הנכונות ההיא, הקדומה, המלווה אותנו מאז ומתמיד – לצאת ממצרים.
כך בסוגיה הזאת, וכך בעוד סוגיות רבות המלוות את חיינו. התורה רוצה להעלות אותנו אליה, למרומים, ומי שמבקש להוריד אותה למדרגתו מפספס לחלוטין את העניין.
אף שאני הולך בדרכו של הרב קוק, מאמין ב"אתחלתא דגאולה" ומתוך כך גם מבין את עניינה, אני מבין היום מצוין גם את ביקורתו של הרבי של חב"ד על המושג. "החליפו את הגאולה בסוכריה", הוא אמר בתחילת שנות החמישים, מיד לאחר קום המדינה. כשאני רואה את מי שחושבים שכבר הגענו, ומדברים על ביטול הצום או לא מבינים את ערכו, ברור לי בדיוק ממה הוא התריע.
עלינו לברך, להודות ולהלל ביום העצמאות וביום ירושלים על חצי הכוס המלאה, אבל אסור לנו לשכוח שיש עוד חצי כוס, ושהיא עדיין ריקה, ועליה צריך לכאוב בתשעה באב. עשינו בעזרת השם צעד כביר, אבל עדיין לא הגענו.

