חכמי הדורות התחבטו בשאלת סיבת החורבן של בית המקדש וירושלים. מקורות התלמוד והמדרש מעלים מגוון רחב של אפשרויות, שכולן תולות את האשמה בהתנהגות של בני התקופה. אחד ההסברים המרתקים מופיע בתלמוד הבבלי (בבא מציעא, ל' ע"ב): "אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה… ולא עבדו לפנים משורת הדין".
במבט ראשון, הדברים תמוהים: שמירת דין התורה היא אידיאל דתי ראשון במעלה. כיצד אפשר לייחס דווקא לצייתנות הדתית את האסון הכבד של אובדן המקדש, ובהמשך את אובדן הריבונות? באופן כללי יותר, ומעל לשיח הפנים־דתי: המשפט, שלטון החוק, הוא החישוק המחזיק יחדיו כל חברה. בלעדיו, אם כל אחד מאיתנו ינהג על פי הבנתו, ניקלע לכאוס חברתי ו"איש את רעהו חיים בלעו". אם כך, כיצד זה קובעת המסורת שדווקא השמירה על שלטון החוק, דתי או אחר, היא סיבת החורבן?
רבי יוחנן היה חלק מהממסד התורני האליטיסטי של התקופה. דין התורה היה לחם חוקו והשמירה עליו עמדה במרכז הווייתו. ברור שהוא לא היה אנרכיסט המטיף לאי ציות לחוק. אך נראה שהמסר שביקש ללמד הוא שאין די בהסתפקות בסטנדרט התנהגות של שמירה על החוק. מי שמתחפר במינימום הזה, סופו שייחרב ביתו הלאומי.
המשפט הכללי והדתי הוא אוסף של ציוויי התנהגות שמגדיר את הדרישות שאי עמידה בהן מהווה "עבירה" שלצידה סנקציה. אבל האם כל התנהגות שאינה אסורה על פי החוק היא בהכרח גם התנהגות ראויה? האם חיים אך ורק על פי הספר מבטיחים קיום של "מידה טובה"? האם "חוקי" הוא גם "הגון" ו"מוסרי"?
התרבות היהודית עונה על השאלות הללו בשלילה מהדהדת. טבועה בכולנו האמירה "דרך ארץ (המוסר) קדמה לתורה (המשפט)". אפילו האל עצמו כפוף לחובת התנהגות מוסרית, כעולה מדברי אברהם אבינו לאל בפרשת סדום: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" (בראשית י"ח, כ"ה). הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל הוכיח שהמסורת היהודית מכירה בקיומו של מוסר טבעי שאינו תלוי בהלכה ואף קודם לה. המוסר הזה, שאינו חלק מהדין המחייב, הוא מה שרבי יוחנן מכנה "לפנים משורת הדין". אי שמירה על המוסר שאינו חלק מהדין היא סיבת החורבן.
ומהמסורת הקדומה לחיינו הלאומיים כאן ועכשיו: ישראל עברה תהליך מרחיק לכת של משפטיזציה. כל מחלוקת וכל אי הסכמה מובאים מיד להכרעה שיפוטית. הצדדים הניצים מבקשים להיעזר במשפט ובכך להכריע את המחלוקת, תוך שהם חשים צודקים. ואולם, חיים שהם אך ורק בצילה של הנורמה הם בנאליים ואף אכזריים. הדין יודע לחתוך, להוריד גליוטינה, שבה יש מנצחים ומפסידים, אך הוא מחמיץ במקרים רבים את המורכבות של הקיום האנושי, את הרוך הנדרש ביחס לאחר, את ההתחשבות וההבנה ולא רק את הזכות המוצקה.
לא בכדי השופט החכם באדם, שלמה המלך, קבע ש"מקום המשפט שמה הרשע, ומקום הצדק שמה הרשע" (קהלת ג', ט"ז). אבחנה דומה, בהקשר מעט שונה, נשמעת אצל המשורר הירושלמי יהודה עמיחי: "מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב; המקום שבו אנו צודקים הוא רמוס וקשה כמו חצר".
המהר"ל מפראג, בן המאה ה־16, מסביר שרבי יוחנן לא ראה בחורבן ענישה, שהרי דין התורה נשמר, אלא סבר שהחורבן הוא תוצאה טבעית של התנהלות של קהילה שהתבססה אך ורק על המשפט, ללא רגישות מוסרית. זהו מסר חשוב מאוד לישראל בת השבעים.
ידידיה שטרן הוא סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה ופרופ' למשפטים באוניברסיטת בר־אילן

