1 השלמת החקיקה החזירה לחיים את מושגי המדינה ואת הממלכתיות. הכוונה לממלכתיות של בן גוריון שקבעה שהמדינה, מוסדותיה וכלליה קודמים לשאר השיקולים, העניינים ובעיקר האינטרסים הקהילתיים. מעשה אלטלנה של 2023 נעשה, גם אם בתצורה שונה לגמרי.
2 תופעת הסרבנות לא אפשרה לממשלה לוותר על החקיקה ולא הותירה לה שום ברירה. ויתור על החקיקה היה בבחינת ניצחון הכוח וסוג של הפיכה שלטונית-צבאית ללא מדים, טנקים ומשוריינים, ובעיקר עם לא מעט גנרלים ואנשי ביטחון בדימוס. מבחינה זו, המחאה ירתה לעצמה ברגל מרגע שהוציאה מהקופסא את שד הסרבנות והחליטה לשחק משחק מסוכן עם קודש הקודשים של המדינה הציונית.
3 ההזיה המטורפת שטיפחה כאן קבוצה פוליטית נחושה, מאורגנת ומתוכננת, התנפצה לבינתיים. מדינת ישראל לא הפכה למצרים של "האביב הערבי" בשנת 2010, גופות של יהודים לא צפו בירקון והצבא ובעיקר ראשיו לא כפו על הצמרת הביטחונית החלטות בשם עילת "חוסר הכשירות". מעבר לכך, הרמטכ"ל וראשי המערכת הביטחונית נשארו בקסרקטינים למרות לחצים אדירים שהופעלו עליהם להתייצב במקום "הנכון" ולמרות הנאמנויות הבלתי כתובות לשבט הביטחוני.
4 די ברור שמאות אלפי המוחים המודאגים בישראל, אשר הולכו שולל בידי קבוצות אינטרס פוליטיות, נמצאים עתה במשבר קשה ובמפל ציפיות פסיכולוגי. את זה ראינו במחאות החריגות בעקבות העברת התיקון לחוק שצמצם את עילת הסבירות. ברור שלא כך הם דמיינו את התוצאה. הם הרי שוכנעו לאורך תקופה ארוכה, דרך הרבה חיבוקים ותמיכה, להאמין שהם מביאים את הגאולה ושהם בעצם הילד ההולנדי עם האצבע על חור הסכר הפרוץ של הדיקטטורה אל מול הדמוקרטיה. לשיא הציפייה, הכמו משיחית, הם הגיעו בימי הצעדה לכיוון לירושלים – אבל הגאולה לא הגיעה. ומנהיגיהם המחללים בחליל ומכים בתופים, התגלו כמשיחי שקר.
5 התסיסה ברחוב עוד תימשך. בייחוד בשבתות, בקפלן של תל אביב. קשה יהיה להיפרד מהדינאמיקה שנוצרה, שגם הפכה לסוג של הוויה חברתית והקנתה תחושת שייכות לציבור שאולי חיפש אותה. אבל חשוב לזכור כי אנשי המחאה רוקנו את כל התחמושת שלהם על השטות של עילת הסבירות, שהיא הפקטור הכי פחות משמעותי מכל הרפורמה המשפטית שביקשה הממשלה לקדם – לשיטתם של משפטנים רבים ואנשי האופוזיציה. מנראה כי האנרגיה שמניעה את המחאה תצטמצם, אם כי הדבר תלוי גם במעשיה של הקואליציה, שתפקידה ורצונה הוא להרגיעה, אם לשפוט את דברי נתניהו אתמול.
6 האופוזיציה ספגה אף היא מהלומה קשה. גם בני גנץ יודע שזה נגמר כי הוא פספס את ההזדמנות להיות האיש האחראי. מי ששמע אותו אתמול, שמע איש מבולבל ונבוך ובעיקר אדם הקרוע בין רגש האחריות (לא לסרבנות) ובין רגש ההזדהות עם המחאה (זה לא נגמר). הדואליות הזו אמנם שווה בינתיים למעלה מעשרים וחמישה מנדטים בסקרים, אבל רק בינתיים.
7 עתה נשואות העיניים לבית המשפט העליון. אם להעריך את האסטרטגיה של ראשי המחאה הרי שלאחר שכשל המאמץ לגרור את הצבא לפוליטיקה, הצעד הבא הוא לגרור לשם את בעל העניין, קרי את בית המשפט העליון, במאמץ ליצור משבר חוקתי. סביר להניח כי זו תקוות שווא נוספת. אם יחליט בית המשפט לפסול את הצעת החוק לצמצום עילת הסבירות, תהא זו רעידת אדמה.
8 לכן ראוי שעכשיו, ביום שלאחר החקיקה, הקואליציה וגם האופוזיציה יתכנסו מחדש לגבולות הנורמליות ויראו לכל אנשי הקצוות את הדרך חזרה למקום של שפיות והידברות. ישראל עמדה במבחן חשוב, אבל זה עדיין לא נגמר. יהיה מי שינסה להפיח רוח חיים בחזיונות התעתועים ולהצית מחדש את האש שטרם כבתה סופית. כאן בדיוק מונחת האחריות של הקואליציה הנוכחית להרגיע, למתן ולהכניס מחדש לבקבוקים את כל השדים שיצאו מהם במחצית השנה האחרונה.
9 המאמץ להחזרת הנורמליות הוא קריטי. לא רק בגלל שאויבינו מסתכלים על הסיטואציה מבחוץ, אלא בעיקר כי קווי השבר שחשפה המחאה בחודשים האחרונים ממחישים את עומק התהליכים הבעייתיים שעברה החברה הישראלית בעשורים האחרונים. ישראל, מסתבר, דיממה לא רק מול אויביה מבחוץ. היא דיממה גם בתוכה, בחזית הפנימית. יש לזכור שעצירת הדימום בחזית הזו היא דבר חשוב שבעתיים מכל התמודדות עם אויב חיצוני נוסח חיזבאללה או איראן. זהו ההיסט הגדול שנתניהו חייב לעשותו: ההיסט מהחוץ אל הפנים כדי לנסות לתקן, לאחות ולשקם את מה שנפרם פה במשך הרבה זמן.
