בשעה טובה, מלחמת התרבות בין דתיים לחילונים הגיעה גם למחוזות תשעה באב. השנה היא כבר לא מסתפקת בתביעה הנוגעת לרשות היחיד לאפשר שידורי סרטים מכל הסוגים בערוצי הכבלים והלוויין. עכשיו כבר מדובר ברשות הרבים: על חלונות כמה בתי קפה בתל־אביב הודבקו סטיקרים המצהירים שבית הקפה הזה "פתוח בתשעה באב" – שלא כחוק התובע סגירת בתי עינוגים, ובהם בתי קולנוע, תיאטראות וגם בתי קפה, בליל הצום.
ההצהרה הזאת בזויה מכל מיני טעמים. ראשית, מצד שלטון החוק: הרי פותחי בתי הקפה באים בדרך כלל מהמגזר הנוהג להטיף לכל השאר על הצורך בכיבוד שלטון החוק, גם כשהחוקים והחלטות הממשלה אינם נוחים. והנה, מתברר שאנשים שבתיהם וקהילותיהם עומדים להיחרב אכן נתבעים לכבד את החוק, אבל אנשים שיימנע מהם ערב אחד של זלילה פומבית כבר מתקשים לעמוד בכך. במאמר מוסגר: את החוק ההזוי הקובע שנתייים מאסר למתחתנים כהלכה שלא במסגרת הרבנות דווקא ראוי להפר, כיוון שהוא נוגע למרחב הפרטי ולא הציבורי, והוא דומה לחוק שיקבע שנתיים מאסר למי שלא ימול את בנו.
שנית, הרעיון שלחברה אסור לקבוע כללי התנהגות במרחב הציבורי מסוכן מאוד. בשם מה בדיוק נהרסה, ובצדק, האנדרטה לזכר ברוך גולדשטיין בקריית־ארבע? בשם מה מתקיימת, שוב בצדק, התערבות מתמדת ברצונה של הקהילה החרדית הקיצונית במאה שערים להפריד מדרכות בין גברים לנשים? השלב הבא יהיה בוודאי שיהודים שמשפחותיהם לא נפגעו בשואה יתבעו לפתוח בתי קולנוע ובתי קפה בערב יום השואה. באיזה נימוק אפשר לשלול תביעה כזו?
בדיוק בנקודה הזאת נמצא המרכיב הבעייתי והכואב ביותר של פתיחת בתי הקפה. תשעה באב אינו רק יום אבל דתי. הוא קודם כול יום אבל לאומי, גם אם את כלליו עיצבה ההלכה הדתית, שהרי לא הייתה באותם ימים מערכת משפט יהודית שאיננה ההלכה. מהבחינה הזאת, תשעה באב אינו שונה מיום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל – כשם שצריך לקוות שגם אם בעוד 2,000 שנה יחיו היהודים בשלום במדינתם הריבונית, עדיין יצוינו בה ימי זיכרון לשואה ולחללי צה"ל.
צריך להודות שגם המערכת הדתית אשמה בטעות הזאת: היא מקפידה לתאר את תשעה באב כיום אבל על חורבן שני בתי המקדש, ומכאן נובעת כמעט בהכרח המסקנה שהיום הזה לא אמור לעניין חילונים. מה לחילונים, שממילא לא מתגעגעים לבית מקדש, בוודאי כזה שאפוף בריח הקורבנות – וצריך להודות שגם הרבה דתיים לא מתגעגעים לבית מקדש כזה – ולאבל על חורבן בתי המקדש הקודמים?
אלא שתשעה באב מסמל לא רק את אובדן בתי המקדש, אלא את אובדן הריבונות הלאומית. אכן, שלא כבתי המקדש שלציון חורבנם יש תאריך סמלי מוגדר, תהליך הגלות ארך דורות רבים. אבל אם מבקשים לו תאריך סמלי, חורבן המקדש הוא היום המתאים, שכן המקדש שימש מרכז לאומי לא פחות משהיה מוקד של טקסים דתיים.
ההיסטוריה היהודית, במיוחד בעת החדשה, תפסה את תשעה באב בהקשרו הלאומי. אין צורך לצטט כאן את מאמרו הידוע של ברל כצנלסון, שכבר צוטט לעייפה בשנים האחרונות, ובו ביכה ברל את העובדה שחניכי אחת מתנועות הנוער יצאו למחנה קיץ בתשעה באב, בלי להבחין בכלל במשמעות התאריך. ידוע גם הסיפור על נפוליאון, שיצא להסתובב בחוצות פריז בליל תשעה באב וראה יהודים יושבים על הרצפה ומקוננים. כששאל וקיבל הסבר על פשר האבל, הגיב כך: "לעם שיודע לבכות על עברו אחרי 2,000 שנה צפוי גם עתיד גדול". צריך להיזהר שלא יקוים בנו המשפט ההפוך: לעם שאינו זוכר את עברו לא צפוי עתיד מזהיר.
היציאה לגלות, המסומלת בתאריך תשעה באב, הביאה ב־1,800 השנים האחרונות לכל אסונות ההיסטוריה היהודית, ששיאם כמובן בשואה. אי אפשר להבין את כל האסונות האלה בלי אובדן הריבונות. בחינוך הישראלי־ציוני תשעה באב היה צריך להפוך ליום שלילת הגלות, היפוכו המשלים של יום העצמאות. מהבחינה הזאת, הצעתו הישנה של מנחם בגין לציין את יום השואה בתשעה באב הייתה בעלת היגיון היסטורי רב, ובוודאי גם הייתה מחלצת את תשעה באב מתחושת חוסר הרלוונטיות. אבל גם בלא הציון הזה, תשעה באב ראוי להיזכר כיום שפתח את תהליך הגלות.
אמנם, לאחר הקמת המדינה מן הראוי להטביע ביום הזה גם את חותם המציאות שהשתנתה. העובדה שתשעה באב מצוין אחרי הקמת המדינה בדיוק כפי שצוין קודם לכן היא עוד עדות להתאבנות הבעייתית של החשיבה והפסיקה הדתית, שאותותיה ניכרים כמעט בכל תחום. ועדיין, תוצאות החורבן ניכרות גם היום. רוב העם היהודי עדיין חי בגולה, ותוצאות חייהם של היהודים כמיעוט נרדף חתומים עוד ברבים מהאנשים החיים איתנו. דיוקנו של תשעה באב אכן צריך להשתנות, אבל יש מקום לעצם ציונו.
