רצה המקרה והשבוע נפגשתי ממושכות עם נציגי "ישראל הראשונה", ה"ניידים". ישראלים בני 40 עד 55 בערך, שאני מכיר זה שנים רבות; כולם שירתו בצה"ל שירות משמעותי, לא מעט מהם גם בקבע לכמה שנים, אנשים טובים וציונים. כמעט כולם מתפרנסים מהייטק ומרוויחים הרבה מעל לממוצע בישראל, בעלי משפחות, חלקם מתנדבים בפעילויות שונות ומבורכות – וכמעט כולם מפגינים בקפלן.
מדובר בחבורה אינטליגנטית, אבל במהלך השיחה איתם, שהייתה ידידותית בזכות היכרות העבר בינינו, התברר באופן די מובהק שעומדים לפנינו שלושה אתגרים גדולים. ראשית, הם כלואים בהומוגניות פוליטית־חברתית כמעט מוחלטת. הם לא שומעים את הימין ולא מכירים את הסיבות, העמדות, הערכים, הטיעונים והעובדות הבסיסיות – ההיסטוריות, הפוליטיות, המשפטיות, המשטריות – שהימין מדגיש.
שנית, האוריינות הפוליטית שלהם נמוכה. הם מעולם לא למדו ודנו בסוגיות משטריות באופן ניטרלי, כלומר, שלא דרך דוגמה קונקרטית שנבחרה בקפידה, שדעתם עליה כבר מגובשת והמסקנה ברורה מראש. שלישית, בהיעדר הכרת הצד השני והבנה בלתי תלויה במדיניות, המציאות הפוליטית מתווכת להם באופן כמעט מלא על ידי התקשורת המרכזית. הם הקורבנות הלא מודעים הראשונים והנפגעים המרכזיים של שטיפת המוח שמחולל האקטיביזם התקשורתי.
למשל, חלקם חשב שאודי אורי (טייס קרב בעברו), המפגין שנפגע ממכת"זית, איבד את עינו. הסיפור בהחלט כואב, אורי נפגע בעינו ואושפז והוא עובר סדרת טיפולים. אבל הפייק ניוז של "הקריב עין" רץ ברשתות, לא מעט בשל העובדה שהודהד על ידי עיתונאים בולטים כבן כספית, נדב איל וגיא פלג. מי שבאמת התעניין במצבו של הפצוע, גילה מהר מאוד שמדובר בשקר. אורי התראיין בעצמו והבהיר: "זה פייק מוחלט". אבל לשקרים לא רק חיים, אלא גם תיבת תהודה משל עצמם.
אבל זו רק דוגמה קטנה לגזלייטינג של התקשורת. קצת אחרי שהחלו ההפגנות, החלו רבים לתהות על המספרים המדווחים של המפגינים. בעבר היה צורך להשתמש בנוסחאות של חישוב השטח, לנחש כמה אנשים נכנסים במטר מרובע ולהסתמך על דיווחים מהמשטרה ומגורמים אחרים. היום טכנולוגיות עיבוד תמונה סופרות אנשים, ובהערכת אחוז החלפה של הבאים והולכים מקבלים מספרים אמינים.
ובכן, ישנה טענה כבדת משקל שבבדיקות לא תלויות מתגלה פער של סדר גודל שלם בין הדיווחים של התקשורת לממצאים. במילים אחרות, צריך פחות או יותר להוריד אפס מדיווחי התקשורת האינטרסנטיים. כשהיא אומרת 140,000, זה כנראה יותר קרוב ל־20 או 30 אלף. אני עצמי הייתי ב"ימי שיבוש" במוקדי מחאה בתל־אביב שכמעט לא היו בהם אנשים, אבל בשיתוף המשטרה והתקשורת שיתקו את הכניסות והיציאות של העיר. אבל הנדוס כזה של מספרים הוא רמה אחרת של פייק. אם זה נכון, מדובר במניפולציה מובהקת של העצמת המחאה וניסיון למנף את השקר להשפעה על הציבור ועל מקבלי ההחלטות.
לצד "קפלן", המנוע המרכזי השני של המחאה הוא תנועת הסרבנות ההמונית שהיא מקדמת. אבל האם באמת מדובר בהמונים? התקשורת מפמפמת שכן, ושהפגיעה בצה"ל אנושה. היא מסרבת לבחון את הטענות באופן ביקורתי, ומשתפת פעולה באופן אינטנסיבי עם משרדי הפרסום של המחאה. שום תחקיר מרכזי לא בדק כמה מהסרבנים משרתים באופן מבצעי, באילו יחידות, וכמה מהם בני־החלפה ולכן סרבנותם לא משמעותית.
המספרים האמיתיים והעובדות עלולים למוטט את טענת פלנגות המחאה שצה"ל על סף התמוטטות. אבל לא נדע. משום שגם בסוגיית הסרבנות התקשורת מדווחת מספרים לא בדוקים ולא אחראיים, ומועלת באופן מוחלט בתפקידה לחתור לאמת ולשקף לציבור את המציאות.
הגזלייטינג של התקשורת מגיע כמובן גם לדברים מורכבים, כמו דיווחים על פרטי הרפורמה, ההיסטוריה החוקתית של ישראל, מה קורה בוועדות הכנסת, העמדות המשתנות של שחקנים פוליטיים, ועוד. אין כמעט דיון או דיווח שנוגע לעניינים הללו, שהציבור זוכה לשמוע בו באופן הוגן על המורכבות.
אבל הנקודה העיקרית היא שלא רק בסוגיות הללו אי אפשר לסמוך על התקשורת, אלא גם בדברים הפשוטים ביותר, בתיווך המציאות הישירה והברורה. מה דרגת הפציעה של אודי אורי? כמה הפגינו בקפלן? כמה סרבנים יש בשירות מבצעי? התקשורת דואגת באופן פעיל לכך שהעובדות לא יפריעו לדיווח, מפני שלדיווח יש מטרה: לקדם את המחאה והסרבנות נגד הממשלה.
כפי שראיתי השבוע, זה עובד על מי שרוצה להשתכנע, משום שהדיווח מתאים לתפיסותיו הפוליטיות. אבל בינתיים קרה עוד משהו, שחשף שלתקשורת יש כאן הרבה יותר מאינטרס אידיאולוגי.
השבוע בישר שר התקשורת שלמה קרעי על רפורמה בשוק התקשורת. כמו בכל מהלך מורכב, אפשר לבקר חלק מהמרכיבים של תוכניתו. אבל דבר אחד אי אפשר להגיד עליה: ששוק התקשורת יהיה פחות חופשי או פחות הוגן אחריה. ההפך הוא הנכון. קרעי מצמצם מעורבות מדינתית ברישוי חדשות, מכווץ את הפיקוח ומסיר חסמים קיימים.
אי אפשר? ובכן, זהו בדיוק קמפיין התגובה שבו פצחו ערוצי התקשורת המרכזיים, קשת, רשת והתאגיד, ששונאים תחרות ומאוהבים במעמדם הלא הוגן בשוק. הערוצים הללו – שנפשו של ציבור גדול נקעה מהם, מהפייק ניוז ומהפוליטיקה רוויַת השנאה שלהם – לרוב מידרדרים בנתוני הצפייה. הבעיה היא שהשליטה שלהם בשוק התקשורת, שתוחזקה על ידי פוליטיקאים רבים (גם בימין), אפשרה להם לצמצם נזקים. באמצעות הגבלת התחרות נמנע פיתוח משמעותי של מוצרים תקשורתיים חליפיים.
אז מה עושים באוליגופול כשהשוק נפתח מעט? יוצאים בזעקות "דיקטטורה" ומפרסמים לתקשורת הודעות מתואמות על "משטרים אפלים וריסוק חופש הביטוי והתקשורת החופשית". הנה מתברר שפמפום המחאה נגד הממשלה איננו רק אידיאולוגיה, אלא גם כלי נשק במשחק כלכלי: כלי התקשורת מקדמים את המחאה, ואז משתמשים בסיסמאותיה, תוך תיאום עמדות ביניהם, כדי לפגוע בתחרות ולשמור על ארנקיהם.
כעת האינטרסים העסקיים שלהם הם "מהות הדמוקרטיה", והכנסותיהם מפרסומות וחיסול התחרות הן ליבת "חופש העיתונות". האוליגופול האידיאולוגי־פוליטי במצוקה, וטוב שכך – מצוקתו היא רווחת הצרכן. אבל נראה שעוד לפני הרפורמה של קרעי, היה כאן מקום להתערבות מצד רשות ההגבלים העסקיים.
