יאיר לפיד, ראש האופוזיציה, מדגיש בנאומיו האחרונים את הנזקים שיוצרת חקיקת הרפורמה המשפטית ללכידות העם והצבא, לכלכלת ישראל ואף ליחסי החוץ של ישראל.
כל בר דעת מבין שמדובר בזעקות הקוזאק הנגזל, שהרי לא החקיקה היא שיוצרת את הנזקים אלא האופוזיציה הבלתי אחראית אשר יוצרת תבהלה מעושה ומצג שווא כאילו מדינת ישראל בדרך להיות דיקטטורה, ואף מעודדת מדינות ידידותיות להתערב בעניינינו הפנימיים באופן חסר תקדים, משל היינו רפובליקת בננות. במקביל, כמובן, ישנם הנזקים שנוצרים על ידי המחאה האנרכיסטית שמסיתה לסרבנות ולהוצאת השקעות מהארץ וכו׳.
אבל גם אם זה היה נכון שהחקיקה היא שיוצרת את הנזקים, צריך להדגיש שבמדינה דמוקרטית זו זכותה של הממשלה לנקוט גם במהלכים שהם מזיקים בתחומים מסוימים או בלתי פופולריים בישראל ובשאר העולם. לממשלה ולקואליציה יש זכות להחליט שהן מעדיפות לייצר איזון ראוי בין הרשויות, גם אם זה על חשבון נזקים שנגרמים בתחומים אחרים.
אחת לכמה שנים עומדת הממשלה למבחן בקלפי ומקבלת ציון מהציבור. אם שיקוליה היו לא ראויים בעיני הציבור – הוא יעניש אותה וידיחה. הציבור הוא שישפוט בסוף הקדנציה בין מפלגות הקואליציה והאופוזיציה, ולא אף אחד אחר. ככל והאופוזיציה תחליף את השלטון, היא תהיה רשאית להחזיר את גלגל החקיקה לאחור. תתכבד נא האופוזיציה ותפעל לשכנוע הציבור בכישלונות הממשלה, במקום לרוץ בעתירה מופרכת לבג״ץ בכדי שיבטל את החקיקה (לא ברור באיזו עילה, מה גם שמדובר בחוק יסוד!), כמו ילד קטן שרץ לגננת בכדי שתפתור לו את בעיותיו.
בין כך ובין כך, פעולות האופוזיציה והמחאה צריכות לדרבן את הקואליציה להתקדם בחקיקת הרפורמה ביתר שאת.
בימים אלה אנו מציינים 18 שנים לגירוש יהודי גוש קטיף וצפון השומרון. בתקופת טרום ההתנתקות, טבע חבר הכנסת צבי הנדל את מטבע הלשון ״עומק העקירה כעומק החקירה״, תוך שהוא מתכוון לכך שמהירות ורוחב עקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון מושפעים ישירות מהתרחבות פעולות החקירה של המשטרה והפרקליטות בגין החשדות הפליליים שעלו כנגד ראש הממשלה דאז אריק שרון וכנגד שני בניו. זאת מכיוון ששרון פעל בעניין מתוך כוונה לרצות את השמאל, ובכדי שירדו מגבו בעניין אותם תיקים פליליים.
יש לקבוע כעת, בפרפרזה למטבע הלשון הנ״ל, כי ״עומק החקיקה כעומק המחאה״ – ככל שהאופוזיציה תסרב לשבת ולהידבר בצורה בוגרת ואחראית, ותמשיך לתדלק ולשלהב את ההפגנות וחסימות הצירים, כך על הקואליציה לקדם את החקיקה באופן חד צדדי. כמו כן, ״עומק הרפורמה כעומק הסרבנות״ – ככל שהאליטות הישנות של השמאל – האקדמיה, התקשורת, ההסתדרות, ההייטקיסטים, אנשי זרועות הביטחון בדימוס וכו׳ – תנסנה לכפות את דעתן באמצעות ביריונות, סרבנות, מרי אזרחי ושביתות פראיות ולא חוקיות, כך יש להבהיר להן שהן גורמות למגמה הפוכה שבה הרגל של הקואליציה תלחץ ביתר עוז על דוושת הגז של החקיקה.
ואחר הכל, ״כעומק התערבות בג"ץ כך עומק נטילת סמכויותיו״ – שופטי העליון צריכים לדעת שככל שינסו להתערב בעבודת הרשות המחוקקת בלי סמכות ושלא על פי חוק, באמצעות עילות חסרות בסיס ומצוצות מהאצבע, כך הכנסת תעמיק את הרפורמה בכדי להבהיר מה הן סמכויותיו האמיתיות של בג״ץ ומה הם תפקידיו וסמכויותיו של הייעוץ המשפטי (אשר, כשמו, צריך להיות ייעוץ בלבד). כך למשל, במידה והעתירות המופרכות כנגד צמצום עילת הסבירות לא תידחנה על הסף, יש להביא מיד לקריאה שנייה ושלישית את החוקים של פסקת ההתגברות ושינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים.
קיצורו של דבר, הקואליציה עד כה קיבלה את המכות, אכלה את הדגים המסריחים וכל שנותר לה הוא למנוע את גירושה מהעיר. היא עלתה סוף סוף על מסלול טוב כאשר התעקשה לחוקק את צמצום עילת הסבירות, חרף הלחצים האדירים שהופעלו כנגדה. עתה הגיע הזמן שירד האסימון סופית בקואליציה והיא תסיק שמדיניות ההבלגה וההכלה שנקטה עד כה איננה רלוונטית בימים אלה וכי אם תמשיך במדיניות זו, הרי שגם לא תתקדם בחקיקה, גם לא תבלום את המחאה ובסופו של דבר היא גם תתפרק והממשלה תיפול – בדיוק מה שרוצים באופוזיציה ובמחאה. עוז לתמורה בטרם פורענות.
