בשבועות האחרונים אני מצטמרר במחשבה על הדמיון העצום בין המציאות בישראל לאירועים שקדמו לחורבן בית שני. הנה, אהוד אולמרט המזמין את הנשיא ביידן להכריע במחלוקת בישראל הוא ממש כמו האחים יוחנן הורקנוס ויהודה אריסטובולוס, שהזמינו את הרומאים להתערב בעימות ביניהם על השלטון. ההזמנה הזו אכן הביאה לכאן את שלטון רומי, שאחריתו בחורבן. מנגד, אנשי הימין המרשים לעצמם לבוז בגלוי לארה"ב, שבלי תמיכתה ספק אם ישראל תוכל להתקיים, חוזרים על מעשיהם של קנאי ירושלים שעוצמתה של רומא לא מנעה מהם למרוד בה.
ועיקר העיקרים: שתי הקבוצות הניצות כיום, קבוצת לוין־רוטמן וקבוצת שקמה ברסלר, הן כמו שתי הקבוצות הגדולות של קנאי ירושלים בימי החורבן, אלו של שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב. נכון שבימים ההם כל קבוצות הקנאים היו שותפות למלחמה ברומא, ואילו קנאי ימינו נאבקים גם על התוכן. קנאי ימינו אוחזים כל אחד במותג "דמוקרטיה", ומפרשים אותו פירושים שונים, אבל בסופו של דבר מתברר שהתכונה הקנאית, כשכל אחד מוכן ללכת עד הסוף ולשרוף את אסמי המזון החיוניים של המדינה, חשובה יותר מהתוכן האידיאולוגי. עם עמדות שונות אנחנו יכולים לחיות; עם קנאות שלא מוכנה להכיר בכשרות העמדה האחרת ולכונן איתה פשרה לא נגיע רחוק.
ועוד עניין חשוב: גם בימי בית שני רוב הציבור לא תמך באף אחת מקבוצות הקנאים, אלא העדיף לחיות את חייו בשלום; אולי קצת להוריד ראש עד שיחלפו הגזרות הרומאיות, ולשרוד. אבל לרוב הזה, למשל לרבן יוחנן בן זכאי, לא היה מספיק אומץ להתקומם מול הקנאים כשעוד היה אפשר להציל את העיר, ובסוף הוא נאלץ להסתפק ביבנה וחכמיה. כך גם היום: הרוב הדומם בישראל, בין שהוא תומך ברפורמה ובין שהוא מתנגד לה, בוודאי לא רוצה להחריב את החברה הישראלית במאבק עליה. אבל כל אחד מפחד להתקומם נגד הקיצונים במחנה שלו, שמא יוקע כתבוסתן, פחדן, משת"פ וכדומה. וכך ממשיכות שתי הרכבות לדהור זו לעומת זו, כשהשאלה המטרידה את נהגי הקטרים היא לא איך תימנע ההתנגשות, אלא מי מהם לא ימצמץ ראשון.
מאז החלה המהפכה המשפטית הראשונה, של אהרן ברק, היו רבים וטובים בתוך בית המשפט העליון ומחוצה לו שהזהירו: זה מסוכן! ציבור גדול ורחב לא יקבל לאורך זמן שילוב של אקטיביזם שיפוטי, הרחבת זכות העמידה, חידוש עילת הסבירות, פרשנות הרחוקה מהלשון המפורשת של החוק, הרחבת סמכויות הייעוץ המשפטי, חבלה במוסד הבקרה על הפרקליטות ועוד ועוד. מערכת המשפט שמעה וצפצפה. היא לא הסכימה לשום פשרה והליכה לקראת הביקורת. ואז, "במפתיע", אשר יגורנו בא, וקיבלנו מהפכה משפטית נגדית, שלא רק ביקשה להחזיר את הגלגל אחורה, אלא ליצור מציאות מהפכנית חלופית, שבה למערכת המשפט אין סמכויות כמעט.
מנגד, מאז החלו קואליציות הימין להפגין משילות – בהרחבה מתמשכת של היקפי הפטור מגיוס לחרדים, וההטבות הכלכליות הניתנות למי שלא מתגייסים; בהשלמה עם הגידול העצום באוכלוסיה שאינה לומדת את המינימום שיאפשר לה להשתלב בכלכלה ובחברה הישראלית; במינויים שכל עניינם הוא חיזוק הכוח בפריימריז בליכוד ולא שיפור כוח האדם הבכיר בשירות הציבורי; ברצון של מנהיגי המתנחלים להשתלט לא רק על אדמות המדינה אלא גם על אדמות שיש ספק לגבי הבעלות עליהן; בזלזול האדיר של הימין ברגשות כל מי שאינם יהודים במדינה, כולל שותפים היסטוריים כמו הדרוזים והצ'רקסים (כמו בחוק הלאום); גם אז היו רבים וטובים שהזהירו: זה ייגמר בבכי! ציבור גדול ורחב לא יקבל לאורך זמן את הדרתו, או את הפגיעה בערכיו הבסיסיים ביותר. הימין התעלם, ושוב אשר יגורנו בא. חלק ממתנגדי הימין מוכנים עכשיו אפילו לפורר את הצבא כדי למנוע את המשך המשילות הימנית.
כדי למנוע משתי הרכבות להתנגש זו בזו, כל המחנות צריכים עכשיו לצעוד במקביל כמה צעדים לאחור, לחזור בהם מדרישות המקסימום, ולהסתפק במינימום: מהו המינימום הערכי שיאפשר לקבוצה שלי להרגיש כאן בבית? ומהו המינימום שאני צריך לאפשר גם לכל שאר הקבוצות, כדי שגם חבריהן ירגישו בבית? זו הדרך היחידה להינצל מחורבן.
