למרות שחלפו עשרות שנים, אני זוכר עד היום בבהירות את הרגע שבו הגיעו לכפר שלנו באתיופיה שני יהודים מארץ ישראל. הם נראו כיצורים מעולם אחר, דיוקנם כמלאכי השרת. רצינו כולנו לאחוז בכנף בגדיהם כי הם היו יהודים מירושלים. לא בדקנו אם הם ספרדים או אשכנזים, שמאל או ימין.
ההגמוניה הרבנית של מדינת ישראל הטילה ספק ביהדותנו, ביקשו מאיתנו לעבור גיור לחומרא כולל הקזת דם, ואם לא די בכך, לאחר שנים שבהן כאזרחים נאמנים תרמנו דם, התברר כי בנק הדם הורה לא לשמור את הדם ולא להשתמש בו.
רצינו כל כך את הזוגיות הזאת, שהיינו מוכנים לעשות כמעט הכול בשביל להיות שייכים. לא רצינו לתת גט למדינת ישראל ואזרחיה. האמנו שאנחנו אחים, ולכן היינו נחמדים ל"בן זוג" שנהג בנו כמפלצת. כיום כבר התפכחנו. אנחנו כבר לא מוכנים להיות פראיירים של אף אחד. רבים מאיתנו נושאים עדיין צלקות שלא הגלידו, וכאלה שלא ימצא להן מזור לעולם. הכאב הוא עצום ובכל זאת עדיין יודעים לכבד, יש לנו בושת פנים, לא מדברים בצעקות ובברוטאליות, אין לנו שום רצון לנקמה ולא מפחדים מאף אחד. אנחנו אנשים אוהבים ומכבדים.
דרכי הפעולה הללו שנקטה בהם הקהילה האתיופית יכולים לשמש כתרופה בשיקום היחסים והאמון ההדדי בזוגיות הישראלית שנמצאת עכשיו בטלטלה גדולה בשל העברת חוק עילת הסבירות. צד אחד חי בתחושה עמוקה של פחד והצד השני חי ברצון לנקום.
אף אחד לא מסכים להיות פראייר. הזוגיות הולכת ומתפוררת. שני הצדדים צודקים בטענותיהם. להשאיר את בית המשפט העליון ללא רפורמה זה צלם בהיכל עבור צד אחד. לאפשר לפוליטיקאים עליונות על בית המשפט זה צלם בהיכל עבור הצד השני. אם תיפגע הפרדת הרשויות, הממשלה עלולה לחוקק חוקים אנטי־דמוקרטים. אבל יש גם צורך ברפורמה כלשהי כי אנו זקוקים למשילות.
ההנהגה מתנהגת כמו אופוזיציה ויוצאת נגד האזרחים שלה. היא מכנה אותם בשמות נוראיים. בכל ההפגנות של יהודי אתיופיה לא כינו אותנו "חוליגנים ואנרכיסטים". וזה מביא את האזרחים לקרוא להנהגה "ממשלת טרור". העברת חוק עילת הסבירות יפגע בצורה חמורה בזוגיות הישראלית ומי שישלם את המחיר זה בעיקר תומכי הרפורמה, בתווך הקצר, וכולנו נשלם את מחיר הפגיעה הקשה בחוסן של החברה הישראלית, בתווך הארוך.
לא מדובר בחורבן הבית, אלא בבניית קומה נוספת בתוך הבית שלישי
ובכל זאת חורבן בית שלישי, לפחות ממה שאני רואה, לא יהיה פה. מאיפה אני יודע? מניסיון אישי. בכפר היהודי האתיופי חונכתי שעדיף לאמץ את תודעת הגאולה יותר מאשר את תודעת החורבן. תודעת הגאולה אינה מאיימת בחורבן הבית השלישי אלא עסוקה בתיקון עולם באמצעות לקיחת אחריות אישית. תודעת הגאולה מאמינה שאין אדם שנעלה יותר על אדם אחר. כולם שווים, והשוויון הזה לא פוטר אף אחד מאחריות אלא מטיל על כל אחד אחריות לחייו ולסביבתו. תודעת הגאולה מבינה שזה לא בושה להתבייש, שלוותר זה לא חולשה אלא חוזקה.
תודעה הגאולה שאותה קיבלתי מהכפר באתיופיה היא שעזרה לי להאמין בזוגיות הישראלית גם ברגעי אכזבה קשים. הניסיון מהכפר לימד אותי לראות ולמצוא בחברה הישראלית לא את הגסות רוח, לא את הפתיל קצר, לא את הצעקות ואת הברוטליות אלא לפגוש את האנשים הכי טובים שיש בעולם. ולהבין שגם אם יש כמה צעקנים, הם המיעוט שבמיעוט. תודעת הגאולה תאפשר לנו להוריד את מפלס הפחד ואת הרצון לנקום.
אסור לנו לתת לדאגה, לאכזבה ולכאב לסמא את עיננו לראות את הטוב שיש במדינה הזאת. זה לא חורבן בית שלישי זה קומה נוספת בתוך הבית שלישי שיאפשר לנו לרהט אותו מחדש. דווקא מתוך משבר נפתחים נושאים חדשים שעלינו לברר אותם. נוצרה הזדמנות לבירור יותר מעמיק בנוגע ליחסים הקיימים בין הזהויות השונות בחברה הישראלית. יחסי חילוניים ודתיים, הפרדת דת מהמדינה, שוויון בנטל המס בישראל, מקומו וקדושתו של צה"ל בחברה הישראלית, הקמת גטאות לדתיים בלבד, המשך מימון מוסדות מפלים בגלל מוצא או צבע עור.
נפתח פצע גדול אצל כולנו. אני מבקש שננסה להכניס לתוכו אור. במסע שלי בחברה הישראלית, בכל פעם שנפתח פצע השתדלתי להכניס דרכו אור. האור הזה עזר לי להסתכל אל העולם דרך עיניהם של אחרים ולנסות להבין אותם. רק כאשר הבנתי אותם, במקרים רבים, הצלחתי להבין גם את עצמי.
הרב ד"ר שרון שלום, ראש הקתדרה לחקר יהדות אתיופיה בקריה האקדמית אונו ורב קהילת קדושי ישראל בקרית גת.
