ספר לנו את הסיפור על איך שסבתא נתנה לך סטירה, מבקשים הילדים שלי. זה סיפור שהם אוהבים במיוחד, כי המחשבה על אמא שלי כשהיא מביעה כעס כלשהו נראית בעיניהם מופרכת. הייתי אז ילד בכיתה א' והתגוררנו ברחוב קונסיאנס 8 באנטוורפן (אם מישהו עובר פעם בחנות המכולת הסמוכה ויכול להביא כמה סוכריות מציצה חמוצות עם אבקה שגורמת לפנים שלך להתכווץ, אהיה אסיר תודה לנצח). באחד הימים, ילד של אחת ממשפחות השליחים האחרות בא אליי הביתה אחרי הלימודים. שיחקנו קצת, ובשלב מסוים התחלנו גם לריב.
כנראה הוא גבר עליי פיזית, ובדמעות של כאב ושל עלבון אמרתי לו שאני לא מוכן שיישאר אצלי בבית. הוא התקשר לאמא שלו והיא אמרה שתגיע לאסוף אותו ובינתיים הוא צריך לחכות. אבל אני התעקשתי: צא מהבית שלי עכשיו. והוא יצא, ילד בן שש, לעיר סואנת וזרה, והתחיל לתעות ברחובות ולשאול בפלמית רצוצה לאן ללכת. אחרי שעה בערך אמא שלו באה אבל כבר אי אפשר היה למצוא אותו בשום מקום. היא התחילה לחפש בבהלה, וכשאמא שלי חזרה מהעבודה היא הצטרפה אליה בחיפושים. עד שהוא נמצא, בעזרת אישה מבוגרת, לא יהודייה, שהצליחה איכשהו להבין מה הוא רוצה. ואז, והילדים שלי תמיד מחכים לרגע הזה של הסיפור, אחרי שנפרדה באלף סליחות מהאם ובנה שעוד היו קצת המומים, אמא שלי נתנה לי סטירה. סטירה קטנה כזאת, סמלית, אבל כזו שלא קיבלתי לא לפני כן ולא אחרי כן.
באחד הימים האחרונים כתבתי פוסט בפייסבוק על הצורך בהסכמה ובאחדות בעם או משהו כזה, ובתגובה כתב לי מישהו פוסט ארוך שבו הסביר שאני אידיוט שימושי. לרוב אני נוהג לחסום מיד את מי שמשתמש בכינויי גנאי ברשת, אבל "אידיוט שימושי" הוא מונח קצת גבולי (אם קולטים את הרפרנס ללנין), אז נכנסתי לפרופיל שלו כדי להחליט איך להגיב. בתמונת הנושא ראיתי שלושה ילדים חמודים, שני בנים ובת, ישנים זה על זה בספסל אחורי של רכב. והפנים של הילד בצד השמאלי של התמונה הזכירו לי מיד את הפנים של הילד שגירשתי מהבית בגיל שש. שגדל מאז והפך למשפטן חריף וחד שמקדם את הרפורמה וסבור ככל הנראה שאני אידיוט שימושי. ופתאום את כל הטיעונים הנחרצים והחריפים שמעתי בקול שאני זוכר, קול של ילד בן שש תמים ופגיע שרק רוצה לעשות טוב. וכל מה שיכולתי לכתוב לו באותו רגע בתגובה זה: איזה ילד מתוק יש לך, הוא כל כך מזכיר אותך.
"איך לא רואים על אף אחד את הביתיות שלו", תהה פעם אהרן קליינפלד, "אם היו רואים, לא הייתה אכזריות בעולם". בתוך כל איש ציבור וכל פוליטיקאי מתחבא גם ילד. לפעמים לא קשה בכלל לראות אותו. כמו בסרטוני ועדת החוקה או מליאת הכנסת שח"כים משמיעים בהם קולות של חיות וחיקויים נלעגים של עמיתיהם. סרטונים שמהודהדים אחר כך ברשתות כביטוי לאטימות ולנבזות, אבל אני בעיקר רואה בהם ילדים שלא ישנים כמו שצריך. וכבר 24 שעות חיים רק על בורקסים. והם רעבים ועייפים ופגועים וגם מפחדים קצת מהכוח של עצמם. ואפילו קצת רוצים שמישהו יבוא וייתן להם סטירה. וכל מה שאני רוצה אחרי סרטון כזה זה ללכת ולתת להם חיבוק.
כולנו צריכים חיבוק. אצל בני הדור שלי אלו הפלשבקים מימי טרום ההתנתקות שמציפים את הטראומה עם כל תמונה של כביש חסום או של שוטר רכוב על סוס. אצל מבוגרים יותר אפשר לראות את החרדה של ימי רצח רבין – של מי שרצחו להם מנהיג, ושל מי שספגו קללות במסדרונות האוניברסיטה רק כי חבשו מטפחת או כיפה. וכולנו מחביאים את הילדים הפגועים שלנו מתחת לשכבות עבות של טיעונים והסברים. אבל אין פתרון פוליטי לבעיה רגשית.
רגעים של חמלה שבהם שני הצדדים רואים את הפחד ואת הכאב איש של אחיו הם לא אסקפיזם. הם הסיפור האמיתי, שכל הרפורמות והחקיקות קצת מסתירות. יותר משאנחנו זקוקים לתיווך אנחנו זקוקים לטיפול. לחזור אל המקום הזה, שבו אנחנו גם קצת ילדים מפוחדים בעיר זרה. רק קודם כול נסכים שלעולם, בשום פנים, לא מוציאים אף אחד מהבית.
