למה קרסה האימפריה הרומית? יש אומרים: משום שלרומאים נמאס לשרת בצבא שלהם, והם החלו לגייס זרים שיחליפו אותם. הצבא היה עמוד התווך של האימפריה, וכאשר במאה השלישית גדשו אותו יחידות גרמניות ואפילו גנרלים גרמנים, זו כבר הייתה התחלת הסוף. במעבר חד אלינו, בני הציונות הדתית, את חלקנו בצבא אנחנו ודאי ממלאים. כ־40 אחוזים מבוגרי קורס קציני חי"ר הם דתיים – פי ארבעה משיעורנו באוכלוסייה. אך במערכת חיונית אחרת התחלנו להתרשל: הפסקנו לתרום את חלקנו הראוי למערכת החינוך שלנו.
זו טענה מפתיעה, כי הסטיגמה הציבורית מניחה שהסרוג הממוצע הוא מן הסתם מורה (עם דובון ושפם). ובכן, משהו השתנה. יולי הוא חודש של השתלמויות מורים. עברתי השנה בהרבה חדרי מורים, בכל הארץ, והופתעתי לגלות תופעה חדשה: החרדים חוזרים. לפני כארבעים שנה הרבה מורים למקצועות הקודש בחינוך הממלכתי־דתי היו חרדים, משום שלא היו מספיק מורים סרוגים בוגרי ישיבות. עם התפתחותן של ישיבות ההסדר הפער הזה נסגר, אך עכשיו הוא נפער שוב, ולא רק אצל הגברים. בכירים אישרו באוזניי: אנחנו לא מוצאים מורים למקצועות קודש בוגרי החמ"ד, ולכן אנחנו פותחים את השער לחרדים ולחרדיות.
סיפרתי זאת לחבר, והוא אמר: "אז החרדים משתלטים על עוד מערכת". אני רואה זאת אחרת לגמרי. אני אסיר תודה לחרדים, שמוכנים ללמד תורה את בנינו ובנותינו. אם אנחנו לא מוכנים ללמד אותם, מישהו צריך לעשות זאת. אין לי שום טענה לחרדים, אך יש לי טענות כלפינו. ציבור שלא מצליח למלא בעצמו את הצרכים החינוכיים שלו נמצא בבעיה חמורה. על הפסוק "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו" אמרו חכמים: "אין יעקב שולט אלא בקולו, אין עשו שולט אלא בידיים". הרומאים נשענו על הצבא שלהם, ודעכו כשהפסיקו לאייש אותו. אנחנו יהודים, ולכן קיימים רק בזכות החינוך והלימוד שלנו. אם אנחנו, הסרוגים, לא מסוגלים להחזיק בעצמנו מערכת חינוך מתפקדת – ספק אם יש לנו זכות קיום.
לצעירים שמתלבטים אם להיות מורים אני רוצה לומר שהוראה היא גם המקצוע הכי חשוב, וגם מקצוע נהדר ומלא סיפוק. הקביעה השנייה תלויה במידה מסוימת בראשונה: חלק גדול מההנאה שבחינוך הוא הידיעה שאתה עוסק בדבר הכי חשוב בעולם. אבל הוראה במיטבה היא גם מקצוע טוב במובן הפשוט של המילה. אני מורה, וכמעט בכל בוקר אני הולך מאושר לעבודת יומי. אומרים לי: אתה מלמד בנים ובנות אחרי תיכון, שבאים מרצונם לישיבות ולמדרשות, ולכן אתה כל כך נהנה. שאלתי חבר, שעומד בראש ישיבה תיכונית מצליחה, והוא אמר לי: אני מלמד תלמידי תיכון – ונהנה מאוד.
אומרים שהוראה היא מקצוע שוחק. על זה היה אומר מורי ורבי הרב אהרן ליכטנשטיין: "ושאר המקצועות אינם שוחקים?" דברו עם עורכי דין או עם מנהלי חשבונות ותשאלו אותם. מתכנת מצליח אמר לי פעם שהוא מבין למה שכר המתכנתים גבוה כל כך: כי צריך לשלם הרבה כסף לאנשים חכמים כדי שיעסקו כל כך הרבה שעות בכל יום בעבודה משעממת כל כך. כמובן, לא כל עבודת תכנות היא משעממת, וברור שהמשכורת הגבוהה היא בכל זאת פיצוי לא רע. אבל מבחינת העבודה עצמה, לדעתי אין הרבה מקצועות מגוונים ומעניינים כמו חינוך.
אדם יכול כמובן להיתקע במשרת הוראה שאינו אוהב במשך שלושים שנה, רק כי אין לו כוח לאתגר את עצמו במשהו חדש. אך עבור אנשים בעלי יוזמה מערכת החינוך היא ברכה: זהו עולם ענק, שאפשר לנוע בו לאורך ולרוחב, להחליף תפקידים ולהתקדם בתחומי האחריות, וכל הזמן הזה לעסוק במלאכה החשובה ביותר שאפשר לדמיין. ויש בנו יחידי סגולה שמצליחים למצוא עניין אינסופי בעבודתם, גם אם הם נשארים באותה משרה ובאותה כיתה. הרי התלמידים מתחלפים כל הזמן, ומי שזוכה שה' יפקח את עיניו רואה בכל תלמיד עולם ומלואו.
אנחנו יכולים לעשות הרבה דברים כדי למשוך פרחי הוראה למערכת החינוך. צריך לאפשר למנהלים לשלם למורים מוכשרים תוספת שכר גדולה; צריך לצמצם מאוד את הבירוקרטיה של משרד החינוך; צריך לתת למורים הרבה יותר חופש חינוכי. אך בסופו של דבר, נקום או ניפול על שאלה אחת: האם אנחנו מסתכלים על המורים של ילדינו בהערכה הראויה להם. מי שמעריץ את המורים – יקבל מורים נערצים; מי שמזלזל במורים של ילדיו – יקבל את המורים שמגיעים לו
