לפני חודש פרסם דורון ניר־צבי בעמודי החדשות של עיתון זה מאמר בדבר מקומה של הנקמה. הגיבה לו בחריפות תהלה פרידמן במאמר שפורסם במוסף "שבת" לפני שבועיים, ועורר את תגובתו הנגדית של הרב מנחם פליקס שפורסמה כאן בשבוע שעבר על מקומה בהגות הדתית־לאומית. אני מבקש לתרום לדיון זווית אחרת; לא להתייחס לשאלה המוסרית אלא לטעון מכוח התחום המקצועי של לחימה נגד גרילה וטרור, ולהסביר מדוע מה שמכונה בימינו "תג מחיר" – כלומר, פעולות אלימות פרטיות נגד ערבים תושבי יו"ש כדי ליצור הרתעה מסוג זה או אחר – לא רק שאינו יעיל, אלא גם לא יוכל להיות יעיל, והתוצאה היחידה שלו לאורך זמן עלולה להיות דווקא פגיעה בהתיישבות.
פגיעה של נקמת דם תהיה יעילה רק אם הנפגעים יראו אותה כקשורה למעשה מוגדר, כרלוונטית להם, וככזו שהם יכולים למנוע אותה בהתנהגות אחרת. בדרך כלל לא זה הוא המצב, ולא רק בארץ. כך, למשל, בלחימה בקווקז במאה ה־19, בתקופה הידועה כ"מרד שאמיל", נקטו הן הרוסים והן המורדים בהם ענישה קולקטיבית. אלא שהרוסים פגעו גם בכפריים שלא היו קשורים למרידות ולא יכולים היו להשפיע על הלוחמים המורדים, ואילו המורדים לכל הפחות ידעו ליצור תדמית של קשר ישיר בין הפגיעה לנקמה. התוצאה הייתה שהכפריים המקומיים לא קיבלו את ה"מסר" שהרוסים רצו להעביר, והענישה הרוסית נתפסה בעיניהם לא כנקמת דם אלא כברבריות אקראית.
ערבים זה לזה?
ב"תג מחיר" כתגובה על פיגועים, למעט מספר קטן של יוצאי דופן, הפגיעה מופנית נגד סביבתו המשוערת של הפוגע: כפר שאולי יצא ממנו מחבל, או ערבי אקראי במקרה הגרוע, שלא לדבר על מנזרים (ב־2015) או גורמים שאפילו בטלסקופ אי אפשר לזהות קשר בינם ובין מי שאותו רוצים להרתיע.
פגיעה בערבי אקראי מניחה אחת משתי הנחות חסרות בסיס: שהוא בהכרח קשור לכל הנעשה ויכול להשפיע, או שפגיעה בערבי אחד תשפיע על כל הערבים באשר הם שם, כלומר שיש לערבים לכידות חברתית ולאומית יוצאת דופן באשר הם ערבים. משל למה הדבר דומה? לאדם הפוגע בבדואי משבט טראבין כנקמה על מה שעשה לו בדואי משבט אל־עזזמה. הוא לא ירתיע את אנשי אל־עזזמה, אלא יסתבך בנקמת דם עם שבט בדואי נוסף. לחילופין, דמיינו את המצב הבא: ערבי א' שרף כרם של יהודי ב' בנקמה על מריבה שהייתה לו עם יהודי ג'. האם יהודי ב' "יבין" שהמסר הוא "עליך לרסן את יהודי ג'"?
אין לנו יסוד לחשוב שהחברה הערבית ביו"ש מלוכדת יותר מהחברה היהודית בארץ ישראל. עוד במלחמת העצמאות, רבים מערביי ארץ ישראל לא טרחו להילחם אלא אם המלחמה הגיעה לאזור מגוריהם. ערביי שכם וחברון לא יצאו בהמוניהם למלחמה למען ערביי לוד ורמלה, אף שכולם היו ערבים וכולם ראו ביהודים אויב, והסכנות בניצחון יהודי היו ברורות להם. אנשי "תג מחיר" מניחים כנראה שכיום יש בין הערבים ביו"ש ערבות הדדית גדולה לא רק יותר מזו שהייתה ביניהם בעבר, אלא גם מהערבות ההדדית בין היהודים, ועל כן מה שמתרחש לאחד ישפיע על כולם. לא נראה שיש בסיס לאמונה כזו.
יוצא דופן אולי הוא האיום שיוחס לאנשי איתמר כנגד שכניהם בעוורתא לאחר רצח משפחת פוגל שבוצע בידי צעירים מהכפר, לאמור: אם תושב הכפר יבצע פיגוע, תושביו יסבלו. איום כזה הוא אישי, ממוקד ומופעל נגד אוכלוסייה קטנה יחסית (פחות מששת אלפים איש). מובן שאם מישהו היה מנסה להעלות איום כזה נגד תושבי עיר כמו שכם, היה זה איום שווא: הסיכוי שבמסגרת הנקמה ייפגע דווקא מי שקשור לביצועה הוא קלוש, ועל כן הסיכון מבחינת הפוגע קטן. במקרה של חווארה, חלק מהפיגועים אפילו לא בוצעו בידי תושבי הכפר.
היכולת ליצור הרתעה כוללת בהתבסס על מעשים מצומצמי־היקף היא קטנה מאוד. כמו כן, תמיד קיים הסיכוי לביצוע פיגועים במסגרת סכסוכים פנים־פלסטיניים, כאשר הפוגעים מעוניינים להביא לתגובה ישראלית. כך קרה למשל באפגניסטן, כאשר אנשי טאליבן ירו מאזור כפר מסוים אל הכוחות האמריקניים בתקווה להביא לפגיעה אמריקנית בכפר, שתוביל לזעם של אנשי הכפר נגד האמריקנים.
שפתו המסובכת של הכוח
הנחת יסוד נוספת, העומדת ביסודו של "תג מחיר", היא הסיסמה "הערבים מבינים רק כוח". לפיה, הערבים אמורים להבין מפעולות תג מחיר שלא "כדאי" להם להתעסק עם ה"משוגעים", ושהיהודים אינם עוד "שק חבטות". דא עקא, שערבים לא מבינים כוח, וגם יהודים לא. כוח הוא שפה מסובכת מאוד לשימוש; לעיתים קרובות התוצאות שמפעיל־הכוח מצפה להן שונות מאוד מהתוצאות בפועל.
למשל, במהלך הלחימה מול הפלסטינים לפני "חומת מגן", הצהיר מרואן ברגותי כי "הישראלים מבינים רק כוח", ולכן ככל שיסבלו יותר מאלימות – הם ייכנעו במהירות רבה יותר. בסופו של דבר, הישראלים לא "הבינו" את המסר של ברגותי אלא יצאו למבצע חומת מגן, כבשו מחדש את יהודה ושומרון ושלחו את ברגותי עצמו לחמישה מאסרי עולם.
מן הצד השני, באותו זמן דיברו רבים על "צריבה תודעתית". התגובה הישראלית הייתה צריכה להבהיר לפלסטינים שהאלימות מצידם אינה משתלמת – "תג מחיר", אם תרצו. בסופו של דבר, הפלסטינים הבינו את המסר רק לאחר שצה"ל השתלט על הערים ביו"ש, ורק לאחר שדי מנהיגי טרור חוסלו ודי תשתיות טרור הושמדו כדי שמחבלים יתקשו לתפקד גם לוּ רצו. הרצון לפגוע בישראל נשאר הרבה אחרי שהיכולות אבדו, ואובדן היכולות היה הגורם המכריע. מאלפת העובדה שמספר ניסיונות הפיגוע החל לרדת בצורה ניכרת ב־2005, לאחר שמספר הפיגועים החל לרדת שנתיים קודם לכן; נדרשו כישלונות רבים כדי שהפלסטינים יבינו ששיטת הפיגועים שלהם פשטה את הרגל (ויחפשו נתיבי השפעה אחרים, כגון תנועת ה־BDS שקם רשמית באותה שנה).
תומכי תג מחיר מאמינים, למעשה, כי מה שצה"ל התקשה לעשות בתחילת שנות האלפיים, עד שעבר לכיבוש שטח, ניתן לעשות עם הרבה פחות כוח, ועם התפרצויות של אלימות שאינה מופנית בהכרח נגד המחזיקים בנשק. אולם מדוע שהערבים "יבינו" בעקבות פעולה ספורדית זו או אחרת מה שלא "הבינו" בשנתה הראשונה של הלחימה, למרות מאות הרוגיהם אז? כמדומה שגם דפוסי הפיגועים, הצתות שדות, פגיעה ברכוש וכו', אינם מראים אפקטיביות של "תג מחיר" (לא ידוע לי על מחקר שבדק מה דעת האוכלוסייה הערבית ביו"ש בעניין).
מדיניות שמיצתה את עצמה
יש המתייחסים לפעולות התגמול של שנות החמישים כאל מודל לחיקוי, וכראיה לכך שאם מפעילים כוח משיגים הרתעה. כך, למשל, טען ב־2011 עורך אתר הקול היהודי: "פעולות התגמול הן לא המצאה שלנו… בן־גוריון המציא את תג המחיר כשאמר שאם אנחנו לא יכולים למנוע את התקפות הפדאיונים, אז נמרר להם את החיים בחזרה. זקני עפרה שהיום מבקרים אותנו ניפצו בשנות השמונים זגוגיות בכיכר השעון ברמאללה אחרי שזרקו עליהם אבנים. זה נכון שמי שאמור ליצור את ההרתעה זה מדינת ישראל. הבעיה היא שהיא מתנערת מדברים שהיא מחויבת לעשות ולא עושה". ואולם, גם השוואה זו איננה מדויקת.
היה זה משה דיין, לא דוד בן־גוריון, שטען לפני כשישים שנה: "אין בידינו למנוע רצח עובדים בפרדס ומשפחות בשנתן, אך יש בכוחנו לקבוע מחיר גבוה לדמנו. מחיר יקר מכדי שיהיה ליישוב ערבי, לצבא הערבי ולממשלה ערבית לשלמו… הכרעות לאי־הסתכסכות עם ישראל תבואנה רק אם יהיה לערבים יסוד להניח שאחרת ייתקלו בתגובות חריפות ויגררו אותנו לסכסוך אשר בו תהיה ידם על התחתונה".
בתחילת דרכן, פעולות התגמול הופנו בעיקר נגד כפרי ומשפחות מסתננים; אחרי הסערה העולמית שחוללה פעולת קיביה ב־1953, שבה נהרגו עשרות אזרחים, הן הופנו נגד צבא ירדן ומצרים. לאחר קיביה שרר שקט יחסי של למעלה משנתיים בגבול ירדן, והלגיון הירדני פעל בנחרצות נגד המסתננים. אולם בגבול מצרים דווקא עלתה ההסתננות בשנים שלפני מבצע קדש, למרות ולפעמים בשל פעולות התגמול.
אותה מדיניות הביאה לתוצאות שונות לגמרי בחזיתות השונות, מפני שהצורה שבה תפסה ירדן את פעולות התגמול והצורה שבה מצרים תפסה אותן היו שונות מאוד, וכן משום שהשלטון הירדני חשש מערעור משטרו בעקבות פעולות התגמול, ולא כך במצרים. מחקר של שאול ברטל, שבדק את תגובות הערבים לפעולות התגמול, מצא כי ערביי יו"ש לרוב לא תפסו את תגובת צה"ל כתגמול על פעולות הרצח, אלא ייחסו ליהודים כוונות זדון, רצחנות יהודית או שאיפות התפשטות. לעיתים אף העלו פעולות התגמול את הרצון לפגוע בישראל. לקראת מבצע קדש, אחרי פעולת קלקיליה שעלתה בחייהם של 18 חיילי צה"ל, כבר היה ברור לצה"ל כי מדיניות זו מיצתה את עצמה ואינה יעילה יותר, בשונה מאוד מהמיתוס על הצלחה והרתעה מוחלטת.
ביהודה ושומרון אין לגיון ירדני, והמשטרה הפלסטינית איננה אחראית על כל יו"ש; פעולות תג מחיר לא יכולות להשיג תוצאה כגון המאמץ המאורגן של הירדנים נגד ההסתננות, ובוודאי שאינן יכולות להשתוות להשפעת כוח צבאי גדול הפושט על משטרה ירדנית או על יעדי מחבלים. הלגיון הירדני פעל משיקולי שימור השלטון הירדני. אם אנשי תג מחיר מאמינים שפגיעה באזרחים או רכוש בשטח תחת השלטון הישראלי תוביל את צה"ל לתגובה דומה לשל הלגיון הירדני, משמע שהם גם מאמינים שצה"ל עד היום לא טורח לנסות ולבלום פיגועים, אחרת אין כל טעם בהקבלה. כמו כן, לא מיותר להזכיר כי לא ניפוץ זגוגיות בכיכר השעון ברמאללה כתגובה לזריקת אבנים שם (פעולה ממוקדת יותר מתג מחיר של ימינו, כמדומה) הוא שדיכא את האינתיפאדה הראשונה.
עדות לחולשתו של השלטון
מדינת ישראל אמורה לספק ביטחון לאזרחיה – על כך אין להתווכח. אולם האמונה שכל פעולה פרטית היא פעולת תגמול היוצרת הרתעה אין לה על מה לסמוך. וכאן נוסף הכשל הבסיסי ביותר של תג מחיר. הוא אומנם לא משיג את מטרות מבצעיו (אלא אם מטרתם היא רק פרובוקציה או אנרכיה), אולם יש לו תוצאה ברורה אחת: פגיעה בסמכות השלטון הישראלי ביהודה ושומרון.
אחד המאפיינים האוניברסליים של שלטון יעיל הוא שליטה על הפעלת כוח, השלטת סדר והגנת הפרט. שליטה זו אין פירושה הפעלת כוח מַתמיד. ככל ששלטון צריך להפעיל יותר כוח כלפי פנים דרך קבע, כך הוא מאותת שהוא חלש יותר. בעבר המשטרה הבריטית הייתה גאה בצדק בכך שאנשיה לא נשאו נשק; הגעתו של איש־חוק שימשה לבדה כנשק יעיל.
קיומן של מערכות מקבילות מעיד בעיקר על חוסר תפקוד של מערכת השלטון או חוסר הכרה בה. כאשר אדם פונה לבורר מהעולם התחתון במקום לבית משפט, הוא מעיד על אמונתו שמערכת אכיפת החוק איננה הפתרון הטוב עבורו. כאשר קיימת מערכת של נקמת דם, המסר הוא שהשלטון חלש, איננו יכול להגן על יעד הנקמה ואיננו יכול להעניש את "נוקמי הדם". בתחומים כלכליים מונופול שלטוני איננו בהכרח רצוי, אך בתחומים ביטחוניים היעדרו של שלטון מרכזי עלול להוביל לאנרכיה, או לנקמת דם. לעומת זאת, שלטון מרכזי חזק יכול לכפות את רצונו גם מול מסורות ומנהגים ארוכי שנים.
כך, למשל, מסופר כי צ'ארלס נאפייר, המפקד הבריטי בהודו במחצית המאה ה־19, ענה למשלחת מכובדים שבאה להתלונן על פגיעתו במנהג מקודש כאשר אסר שריפת אלמנות: "גם לאומה שלי יש מנהגים. כשאנשים שורפים אישה למוות אנחנו תולים אותם ומחרימים את רכושם. לכן יקימו הנגרים שלי גרדומים כדי לתלות את כל המעורבים כשהאישה תישרף. הבה ננהג כולנו לפי מנהגינו הלאומיים". אילולא היה נאפייר יכול לקיים את הבטחותיו, לא היה להן משקל רב. אולם כיוון שיכול היה לקיים, ההבטחה המיידית של גרדום והחרמת רכוש עשתה את שלה.
פעולות תג מחיר משדרות שהשלטון חלש, המודיעין שלו איננו טוב דיו, ואי אפשר לצפות ממנו לשמור על הסדר, למנוע פגיעות באוכלוסייה הערבית ואפילו למנוע מיהודים לפגוע ברכושו ובקציניו.
שלטון חלש מזמין אחרים למלא את הריק שהוא מותיר (בדומה לכניסתם של עבריינים לתחום ה"אבטחה" – גביית דמי חסות – כאשר המשטרה אינה יעילה מספיק כדי להגן מפניהם), והדבר בתורו מערער עוד את השלטון. כך, למשל, אחת הסיבות לעלייתן של כנופיות פלסטיניות ביו"ש הייתה העובדה שהן היו יכולות לפעול באין מפריע כנגד האוכלוסייה הערבית. כאשר אחמד טאבוק, מנהיג כנופיית "הפנתר השחור" בתחילת שנות האלפיים, יכול היה לנפנף ברובהו באוויר במרכז עיר פלסטינית ולירות בהזדמנויות שונות בברכיהם של 43 איש החשודים בשיתוף פעולה, המסר לאוכלוסייה היה ברור: לא כדאי לסייע לישראל, שאיננה יכולה להגן עליכם. רק כאשר חזרה ישראל לשלוט בשטח (גם טאבוק עצמו חוסל), ירדה פעילות הכנופיות, וסמכות השלטון הישראלי עלתה בהתאם. ההרתעה באה לאחר שצה"ל הדגים היטב את עוצמתו.
הימור חסר אחריות
פעולות תג מחיר משדרות לאוכלוסייה הערבית כי אנו חוזרים לאותם ימים. במצב כזה, גדל התמריץ לפלסטינים להפעיל "תג מחיר" משלהם. אינני מתכוון לטעון שפיגוע הוא תמיד או בדרך כלל "נקמה" על תג מחיר. אין לדבר סוף, ולפלסטינים יש די נימוקים משלהם לפיגועים ורציחות. אולם, דווקא מי שחושב שפעולות נקמה אקראיות ישפיעו על האוכלוסייה הערבית, צריך להביא בחשבון את האפשרות שהן ישפיעו אך לא לכיוון הצפוי. אנשי תג מחיר למעשה מהמרים שהם יכולים לפעול בלא להביא נקמה כלפי יהודים אחרים – כלומר, שהם יכולים ליצור הרתעה כזו שלא תוביל את הצד השני אפילו לנסות ולשבור אותה. מטבע הדברים, הנחת יסוד מובלעת היא שצה"ל יגן על היהודים מפני הערבים גם אם אלה האחרונים ינסו לנקום; כלומר, שצה"ל לא ימנע פגיעה בערבים, אולם ימנע פגיעה ביהודים.
לא במקרה, בזמן פרעות תר"פ, בתחילת ימי המנדט ותחת רישום הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל אך שנה־שנתיים קודם לכן, אחת מסיסמאותיהם של הפורעים הייתה "אל דעולא מענא" – הממשלה איתנו. הפורעים דאז הבינו שכדי לפרוע פרעות בנוכחות שלטון מרכזי חזק, יש צורך בהסכמה או העלמת עין של השלטון. כדי לפעול נגד רצונו, צריך שהשלטון יהיה חלש.
אם יכולתו של צה"ל לפעול ביו"ש מתערערת, קרוב לוודאי שהיהודים ייפגעו יותר מן הערבים. גם רוב הטוענים כי הממשל האזרחי נוהג מדיניות מפלה כלפי יהודים לא יכחישו את המובן מאליו – פעילותם של כוחות הביטחון, כולל חיסול מבוקשים, מעצר מחבלים בטרם יצאו לפיגוע וכן הלאה, חיונית לקיום התיישבות יהודית ביו"ש.
ללא צה"ל, גם אם כל יהודי בוגר ביש"ע יחזיק בידו רובה, מאזן הכוחות וכלי הנשק נוטה לרעת היהודים. ללא צה"ל, אין דרך לקיים חיים תקינים, למעט על ידי הפיכת חלק ניכר מתושבי יש"ע למגויסים תדיר לאיזו מיליציה כדי להחליף את צה"ל (מספר האנשים החמושים איננו המשפיע היחיד; גם יכולת הניידות שלהם, והיכולת להביא במהירות כוחות חמושים מנקודה לנקודה, משפיעים על אפקטיביות צבאית). וללא צה"ל, נקמת הדם שתיווצר בשטח לא צפויה להיות נוחה יותר מהמצב הקיים.
האם יש באמת אדם שפוי המבקש לחזור למצב של תחילת שנות האלפיים, כאשר עשרות ומאות ישראלים נהרגו בידי מחבלים שיצאו משטחים שצה"ל לא שלט בהם (וזאת כאשר צה"ל ניסה להגן על יישובים), ולהאמין שהפעם המצב יהיה טוב יותר?
לסיכומו של עניין, "תג מחיר" רחוק מלהיות אסטרטגיה או מדיניות יעילה. המיתוסים של פעולות התגמול, או האמונה כי פעולות פרטיות יוכלו להשיג תוצאות שמדינה מתקשה לפעמים להשיגן, הם מקסמי שווא.
כמובן, יש שיטענו כי לנוכח העובדה שצה"ל איננו מצליח להבטיח ביטחון מלא, פעולות אלו מובנות ומוצדקות למרות כל האמור, ו"מה אתה מציע לעשות". התשובה לכך היא אותה תשובה שנהג הימין להשיב לשאלה "מה האלטרנטיבה שלך" ביחס להסכמי אוסלו. כשמציעים לך לקפוץ מהגג, אזי האלטרנטיבה היא לא לקפוץ. התסכול מפיגועים ברור, ואפשר לדון על הגישה הממסדית למיניה; אך הדבר לא מגדיל את היעילות של מעשי נקמה פרטיים. "תג מחיר" איננו "אלטרנטיבה", ומי שמאמין שהתסכול מצדיק את המעשים הללו בוחר בדרך שאיננה יעילה, וזאת בלי לדבר בכלל על שאלת המוסר.
