בעולם הטכנולוגיה, אילון מאסק נחשב עד לא מזמן לאליל – גאון מטורלל שיודע גם ליהנות וגם להמציא דברים מטורפים. הוא לקח דברים שאף אחד לא האמין בהם ופשוט גרם להם לקרות. מי האמין לפני שהוא לקח את חברת SpaceX שיכולים להיות טילים שנוחתים על הקרקע ולא מתפוצצים באטמוספירה. כך היה גם עם טסלה. אחרי שכל החברות הגדולות ניסו לייצר רכב חשמלי וכשלו, הוא הפך את החברה למותג לא נורמלי. מאסק גם היה אחד ממקימי openai, החברה שאחראית על ChatGPT. כל הדברים האלה נשמעו לגמרי בדיוניים עד שהוא הפך אותם להצלחה מסחררת.
מארק צוקרברג, לעומתו, ביסס את הקריירה שלו על פיתוח רעיונות קיימים. זה התחיל בפייסבוק, אפליקציה שבראשית דרכה דירגה סטודנטיות בצורה מבזה לפי מידת האטרקטיביות שלהן. לאחר הצלחת הרשת הואשם צוקרברג בהעתקת הרעיון מזוג התאומים וינקלווס, והם קיבלו פיצויים במיליונים. הוא קנה את אינסטגרם ואת ואטסאפ אחרי שהצליחו. כשראה את ההתלהבות מטיקטוק, הוא אימץ את הרעיון בסרטוני רילס.
ואז יום אחד מאסק קנה את טוויטר, והכול התהפך. ממטאור טכנולוגי הוא הפך למגלומן מטורלל. הוא פיטר המוני עובדים בטוויטר, וביטל הלכה למעשה את היכולת לאמת את זהותם של המשתמשים. הרשת התמלאה בטרולים ובמפיצי פייק ניוז שחוסים תחת חשבונות כאילו־מאומתים. ציוצים מזויפים הפילו שערי מניות וגרמו למשברים דיפלומטיים. מאסק ביטל את הצנזורה ואת הבקרה על הציוצים, הפך את טוויטר למקום רעיל, ומפרסמים התחילו לעזוב את הרשת.
במקביל, צוקרברג ניסה קצת להיות מאסק ולייצר יקום וירטואלי פורץ דרך שנקרא מטאוורס. הוא חלם לבנות את השלב הבא באבולוציה של האינטרנט: עולם שבו כולנו נחיה יחד במציאות מדומה. מיליארדים הושקעו בפרויקט הזה, שהיה לכישלון מהדהד. ואז צוקרברג חזר למחוזות החיקוי המוכרים לו, ופתח את ת'רדס – הכלאה משונה שלקחה אנשים מאינסטגרם והביאה אותם לתוך ממשק טוויטרי. בתוך ימים ספורים נרשמו אליה 100 מיליון איש – שיא כל הזמנים לרשת חברתית. בזמן שמאסק הפך למחריב חברות, צוקרברג התאושש וקיבל מעמד של מאמי עולמי.
המהלכים האלו התנקזו לקרב ענקים בלתי נמנע. השניים התגרו זה בזה בהזמנה ללכת מכות מול כל העולם בזירת אגרוף של UFC. לשניהם יש אישיות עם רכיבים מגלומניים שמכתיבים את הסדר החברתי החדש. הם שולטים ברשתות החברתיות הכי חזקות, שמרכזות את כל האינטראקציות שלנו ברשת, והעימותים ביניהם משתקפים בעימותים שבינינו, באופן מוזר ומעוות.
האינטרס של האלגוריתמים שמנהלים את הרשתות של שני היריבים האלה אינו שיהיה עולם טוב יותר, אלא שאנשים יביטו במסכים שלהם כמה שיותר. ומה מושך אנשים להישאר שם? לא דובוני אכפת לי – אלא דרמה. כעס, איבה ותגרות שאפשר להביט בהן מהצד. כל מה שמפעיל אותנו רגשית ומסעיר אותנו. האלגוריתמים חותרים לייצר ברדק. לכן היישומונים המצליחים מאפשרים שיח קצר ולא העמקה וקשב. מה שנועד בתחילת הדרך ליצור קשר בין אנשים פגע אנושות בקשר הזה.
כשאנחנו מתבוננים במחאה נגד הרפורמה המשפטית (או במאבק בעדה), צריך להבין את צלחת הפטרי שמחאות כאלה צומחות בה. בפרשיית קיימברידג' אנליטיקה נחשף איך משתמשים במידע שהרשתות החברתיות צוברות עלינו לצורך מסעות תעמולה. למשל בסיפור על הבחירות ברפובליקה של טרינידד וטובגו: באמצעות סקירת הרשת, חברת הייעוץ אפיינה את אוכלוסיית הצעירים השחורים במדינה כמרדנית וספקנית כלפי המבוגרים יותר מהצעירים ההודים בצד השני של המפה הפוליטית. היא הצליחה להטות את תוצאות הבחירות באמצעות קמפיין להחרמת ההצבעה, שתפס את אוכלוסיית הצעירים השחורים, וכך הבטיחה את הניצחון למפלגה ההודית.
לאנשים קשה להאמין שהם לא רציונליים. לא נעים להם לדמיין שהחלטותיהם מבוססות על מניפולציות פרסומיות. אנחנו יכולים לצאת לרחובות ולהאמין שיצאנו מתוך בחירה חופשית, ולא להבין שאנחנו כלי שרת בידי גופים שמטרתם לזרוע הרס. מחאה גם יכולה להיחטף בידי אחרים: בתום ההפיכה במצרים, שהוציאה לרחובות צעירים מערביים ומודרניים, עלו לשלטון האחים המוסלמים.
מהי המניפולציה שיש כאן בישראל? אהוד ברק דיבר כבר ב־2020 על מרי אזרחי. הוא הסביר שהמכנה המשותף שיצליח לסחוף גם אנשים מהימין הוא שאלת התמיכה בדמוקרטיה. אז, ואולי אפילו קודם, נזרעו המוטיבים שהפכו את המחאה הזאת לסוחפת כל כך: השימוש בסמלים מאחדים כמו דגל ישראל, וההטמעה של המילה "דמוקרטיה" כעמדת המפגינים, ולא כעמדת המבקשים לתקן את מערכת המשפט.
בריאיון באנגלית ציטט ברק מתוך מחקר שכותרתו "למה מחאה אזרחית עובדת", והסביר שהניסיון ההיסטורי הראה שכאשר 3.5 אחוזים מהאוכלוסייה מתמידים באופן עיקש בהפגנות ובמחאה בכל האמצעים שלרשותם, הממשלה מתקפלת או נופלת. כלומר, לא צריך רוב בשביל הפיכה שלטונית; צריך רק מיעוט שמתעקש לאורך זמן, משבש את החיים במדינה בעקביות, וכך הוא מצליח לעורר ייאוש ביריב ולמשוך אנשים מהצד השני.
אנשי הימין הרך שנסחפים לתוך המחאה בטוחים באמת ובתמים שהם פועלים לטובת המדינה. הם לא מוּנעים מכוונות רעות, הם גם לא אנשים רעים. גם אנשי השמאל שמנסים עוד מימי המחאה החברתית לייצר הפיכה שלטונית בטוחים בצדקת דרכם. אבל החבירה שלהם יחד בחסות מניפולציית הקריאייטיב של המחאות יוצרת מאזן אימה שלא מאפשר הכרעה שלטונית. היא רק שואבת אותנו לקרבות בלתי נגמרים, למשחק סכום אפס שבסופו כולנו יוצאים מוכים, ואין מי שינהל את הזירה – כי מנהלי הזירה הם שני היריבים האנוכיים למעלה, גאונים גיקים שמניעיהם מסתכמים בכסף ובאגו, והבלגן ברחובות שלנו הוא הדרך שלהם לחזק את עצמם על חשבון כולנו.
