יש פרק אחד בסדרה שלי "הטרמפיסטים", שאני ממש מתבייש בו. אני מתבייש בכל מה שקשור אליו, אני מתבייש בדרך שבה שוחחתי עם הטרמפיסטים שעלו לי לרכב, אני מתבייש בשיחה שנוצרה ביני לבינם, אני מתבייש בדרך שבה ערכנו את הפרק הזה, אני מתבייש באנרגיה שהפרק הזה משאיר לצופים אחרי שהוא נגמר, ובעיקר אני מתבייש בעצמי, שהוצאתי תוכן כזה לעולם. זו לא הסיבה שבגללה הפכתי לבמאי.
הוא שודר בעונה הראשונה של הסדרה, וצולם לפני עשר שנים, עוד לפני שידעתי מי אני, איך מנהלים ריאיון בצורה מכובדת ומה חשוב לי להעניק לצופים ולצופות שלי. ובפרק הזה, אני מתווכח במשך שש דקות עם שני נערי גבעות שגרים בצפון השומרון, והוויכוח בינינו נגרר לצעקות איומות, ואפילו לאלימות. יש בפרק הזה ויכוח פוליטי מוכר ומכוער ומעייף, מהסוג שאנחנו רואים בחדשות ובפייסבוק יום־יום, שעה־שעה. ומה שהכי כואב זה שאין בו בני אדם. כלומר, יש בו "שמאלני" ו"ימנים". שני הנערים שאני מדבר איתם בפרק לא מספרים שום דבר על עצמם, שום דבר! הם צועקים עליי את הדעות שלהם, את העמדות הפוליטיות שלהם, ואני צועק עליהם את העמדות הפוליטיות שלי. שש דקות עוברות, הפרק נגמר, והצופים שלי, וגם אני, לא יודעים על שני החבר'ה האלה כלום.
לפעמים בהרצאות שלי על הסדרה אני מקרין את הפרק הזה, כדי לדבר על התהליך שעברתי כבמאי, ובכל פעם שאני מקרין אותו אני מתכווץ וחושב לעצמי, איך לא שאלתי את שני הנערים האלה שום שאלה אישית. אם יש להם חברה, אם הם מסתדרים עם ההורים שלהם. איך לא שאלתי אותם על הילדות שלהם, על החלומות שלהם, איך העברתי איתם שעה שלמה של טרמפ, בלי לשאול אותם שאלה אחת אישית. א־לוהים ישמור.
מאז ועד היום חלפו הרבה שנים, ובחמש העונות האחרונות של הסדרה אני מקפיד לנהל עם הטרמפיסטים שלי שיחה פתוחה וכנה ומכבדת. אני לא מחפש את הוויכוח אלא את הסיפור. אני לא מחפש את הקונפליקט אלא את החיבור. וזה לא שאני חושב שלא צריך להתווכח, להפך, אני חושב שחשוב להתווכח, אבל אפשר להתווכח אחרת. לא מתוך שנאה אלא מתוך היכרות, לא מתוך רצון להכניע אלא מתוך רצון להכיר. ואני אסביר – בימי הצילום של הטרמפיסטים אני פוגש מאות אנשים. מתנחלים וחרדים וימנים ושמאלנים ודתיים וחילונים וקיבוצניקים וסטודנטים וערבים ונוצרים והיפסטרים והיפים, אני פוגש מלא אנשים! עם חלקם אני "מסכים" ועם חלקם אני נמצא בוויכוח אידיאולוגי עמוק. אבל כל השיחות שלי, עם כל האנשים שאני פוגש, מתחילות בשאלות אישיות ופשוטות. על החיים. על הילדות. על האהבה. על המשפחה. מכאן הדיאלוג שלי מתחיל.
ולפעמים, אחרי כמה דקות כאלה, של מפגש, של היכרות, של סיפורים אישיים, השיחה מתגלגלת באופן טבעי למקום פוליטי יותר, ואידיאולוגי יותר, ולפעמים, כשהשיחה מגיעה לשם, היא באמת הופכת לוויכוח. אבל כשהוויכוח "יושב" על רקע של מפגש אנושי, של היכרות, של כבוד, של הערכה, אפילו של אהבה, הוא פתאום נראה קצת אחרת. אתם מבינים. בן אדם שדיברתי איתו על אמא שלו בחיים לא יצרח עליי, בן אדם שסיפר לי על הגעגועים שלו בחיים לא ירביץ לי, בן אדם שסיפר לי על האקסית שלו בחיים לא יגיד לי שאני מטומטם. כשמכירים, הוויכוח נראה אחרת. זה ככה פשוט.
הימים כל כך קשים עכשיו, החום המצמית של חודש אב מכה לנו בעורף. יש כל כך הרבה מתח ושנאה באוויר, אפילו ראש הממשלה שלנו צריך מכשיר מיוחד כדי לסדר את מה שהולך לו בלב. ויש אנרגיה כזאת, פסימית, מרה, קשה, כולם מתוסכלים וזועמים וזועפים. ובצדק. שהרי יש לנו, לכולנו, על מה לזעום ולזעוף.
ורציתי שתדעו שלמרות האנרגיה הפסימית, אני לא פסימי בכלל. אני לא פסימי כי אני יודע שמבעד לכל הזעם והתסכול, יש אנשים ונשים, עם סיפורים, זיכרונות, אהבות וגעגועים. אני יודע שכל ויכוח אידיאולוגי ורושף יכול להתפרק לרסיסים, ברגע שנוצר בתוכו מפגש. זה נכון, יש אנשים שדעתם נקצפה עליהם. יש כל מיני ינון מגלים וליאור שליינים שהפכו לממטרות של שנאה וכעס. אבל רוב בני האדם לא נמצאים שם, רוב בני האדם לא מושקעים רגשית בוויכוחים הפוליטיים המעיקים האלה. רוב בני האדם, תאמינו או לא, הם בני אדם. וגם אם יש להם אידיאולוגיה, הם בני אדם עם אידיאולוגיה, ולא אידיאולוגיות שיש להן בני אדם.
ובמילים אחרות, כבר כמה שנים אני מקבל על עצמי לזכור בכל מפגש, עם כל אדם, שלאיש הזה שעומד מולי, גם אם הוא אברך חרדי, גם אם הוא פליט אריתראי, גם אם הוא נער גבעות – לאיש הזה יש סיפור. מעבר לסיפור הזה, יש אידיאולוגיה, יש טרמינולוגיה, יש ויכוחים. אבל הסיפור קודם לכול. ועליו אפשר להניח את הוויכוח. וכשהוויכוח מתחיל מסיפור לא יכולה לצמוח עליו שנאה. וכשאין שנאה, הרבה יותר קל לייצר יחד משותף. אוף אני לא יודע אם אני כותב את זה ברור מספיק. אבל בעיניי אלה ה־תשובה וה־פתרון למלחמת האחים שיש באוויר. זה טריק שאפשר לשלוף בכל ויכוח שולי בפייסבוק, ובכל מפגש מתוח עם קרוב משפחה שאוהב לריב. קודם כול סיפור, ורק אחר כך אידיאולוגיה. והאמת והשלום אהבו. אבל לא בסדר הזה. קודם כול אהבה, אחר כך שלום, ורק אחר כך אמת. שכוייח זאת דעתי.
