בימי רביעי בבוקר, השעון המעורר ליד המיטה של ר׳ פנחס היה מטרטר בשעה 5:00 בדיוק. שעתיים לפני הזמן שהיה מטרטר בשאר ימות השבוע. יום רביעי היה יום מיוחד אצל ר׳ פנחס. הוא היה מזנק מהמיטה במהירות, משקיט מיד את השעון המעורר שלא יעיר חלילה את הרבנית ציפי, ממלמל מודה אני ונוטל ידיים אל גיגית הפלסטיק הירוקה שהייתה מונחת למרגלות המיטה. אחרי צחצוח שיניים ושטיפת פנים, ר׳ פנחס היה מסרק במשך דקה ארוכה את הזקן הארוך שלו, שאף שנזרקה בו שיבה נותר מרשים ומהודר.
אחר כך הוא היה מתלבש במהירות ואז, רגע לפני שהיה יוצא להתפלל שחרית עם הנץ החמה, הוא היה משפריץ שפריץ אחד מהבושם שהבת שלו חווי קנתה לו במתנה לחתונת הכסף לפני כמה שנים. אומנם צריכה להישאל השאלה המתבקשת, מה לר׳ פנחס ולבשמים? הרי הוא לא הבין אף פעם בדברים כאלה, ובכלל רוב הבלי העולם היו ממנו והלאה. ועדיין, אם חווי קונה, חווי יודעת.
בימי רביעי ר׳ פנחס הרגיש שהוא צריך לנהוג מעט אחרת. לרומם את עצמו במעט, לחוש תחושת רעננות וחגיגיות שאין בימי חול אחרים. זו גם הסיבה לכך שבימי רביעי ר׳ פנחס לא היה מתפלל שחרית בישיבה בשעה 7:30 עם התלמידים אלא בבית הכנסת השכונתי עם הנץ. אחרי התפילה הוא היה חוזר הביתה ובדרך מפזם לעצמו ניגון קבוע (״הניגון של יום רביעי״, הוא כינה אותו בינו לבין עצמו) ואז נכנס למכולת של שבי, קונה לחם קל, גבינה לבנה 5 אחוז, ביצים, כמה ירקות ובקבוק שוקו גדול.
באף יום אחר מימי השבוע ר׳ פנחס לא היה קונה שוקו, אבל יום רביעי, כאמור, היה יום אחר אצלו. יום אחר ומיוחד.
כשר׳ פנחס היה נכנס הביתה, הרבנית ציפי כבר הייתה יושבת במטבח ושותה נס קפה חלש ומאזינה לתוכנית הבוקר של ידידיה מאיר ברדיו־טייפ הישן והנאמן שלהם. ר׳ פנחס היה אומר ״ערב טוב ציפי״ והרבנית ציפי הייתה צוחקת באופן קבוע, אף שר׳ פנחס היה חוזר על הבדיחה הזו מדי יום רביעי בבוקר. אחר כך הם היו יושבים ואוכלים ארוחת בוקר ושותים יחד שוקו והרבנית ציפי תמיד הייתה שואלת אותו את השאלה הקבועה שלה: אתה מוכן פיני?
הרבנית ציפי הייתה האדם היחידי שהיה קורא לר׳ פנחס פיני. כי הרבנית ציפי הכירה את ר׳ פנחס עוד מימי עלומיו, שבהם הוא היה סתם פיני, הרבה לפני שנעשה לראש ישיבה חשוב בירושלים. ואז, אחרי שהיא הייתה שואלת אותו אם הוא מוכן, ר׳ פנחס היה מוזג לעצמו ולרבנית כוס שוקו אחרונה ועונה לה את התשובה הקבועה: ציפיל׳ה, אין דבר כזה מוכן לשיעור כללי! והרבנית ציפי הייתה מחייכת אליו בעיניים נוצצות מהערצה אף שזו כבר הייתה השנה העשרים שר׳ פנחס שימש בתפקיד ראש הישיבה שמוסר שיעור כללי מדי יום רביעי.
אחרי ארוחת הבוקר ר׳ פנחס היה עולה על ההליכון שחווי הבת שלו קנתה לו ליומולדת 66. תוך כדי ההליכה האיטית הוא היה מעיין בדפים שכתב לילה קודם עם הנקודות העיקריות של השיעור. מדי פעם, כשהרבנית ציפי לא הייתה שמה לב, הוא היה עושה מין סימולציה כזו, כאילו הוא כבר עומד מול עשרות הבחורים בבית המדרש ומנופף בידיים ומוריד את המשקפיים ועושה תנועות עם העיניים וכהנה וכהנה. אחר כך הוא היה מתקלח, לובש את החולצה של שבת ואת העניבה השחורה עם הפסים השחורים, נפרד מהרבנית ציפי בנשיקה זהירה על הלחי ויוצא במונית לישיבה.
הבחורים היו בעיצומו של סדר א׳, ור׳ פנחס היה נכנס לבית המדרש ומתיישב במזרח ועושה בינו לבין עצמו את החזרה הגנרלית. ב־12:15 שמעון פודרביניק – הגבאי המיוזע – היה דופק שתי דפיקות על הבימה ושקט היה משתרר בבית המדרש. ר׳ פנחס היה עולה לפודיום, בוחן את הבחורים במבט ארוך, ואז פוצח בשיעור כללי שלו.
לעיתים רחוקות הציבור היה מתנמנם ונותן לשיעור לעבור בשקט אך לרוב השיעור היה סוער, שאלות מכאן ומכאן, ור׳ פנחס היה מתמסר לריתחא הזו באהבה גדולה, ואפילו שפעם באף פעם היה מצליח איזה בחור ממזרי ״להפיל״ לר׳ פנחס את השיעור הוא היה מקבל את הכול בספורטיביות.
באחת ורבע, כשכל בחורי הישיבה היו מתארגנים לתפילת מנחה, ר׳ פנחס היה נכנס למשרד שלו, חולץ נעליים, פותח שני כפתורים בחולצה, מוזג לעצמו כוסית ויסקי, ומתרווח על הכיסא בשלווה. הוא היה נושם כמה נשימות, פותח את המגירה הנעולה, מוציא ממנה ספר שירים של זלדה, קורא שיר אחד, לוגם מהוויסקי וחוזר להיות ר׳ פנחס.
