מוצאי י"ז בתמוז התשפ"ג. שעת לילה מאוחרת. חברה מתקשרת ורוצה לדבר על איזושהי יוזמה לקירוב לבבות. מוצאי צום ארוך וחם. חם מאוד. במיוחד כשבמהלכו בשעת צהריים לוהטת נשמעה התרעה בכל מערכות הכריזה של היישוב: "חדירת מחבלים, חדירת מחבלים. כולם מתבקשים להיכנס לבתים". שעה אחר כך התבשרנו שאמנם נמנעה כניסת מחבל ארור ליישוב, אך שוב איבדנו חייל. שילה אמיר הי"ד מקיבוץ מירב.
זה היה צום לוהט גם כי במהלכו היה שיח קשה מאוד באחת מקבוצות הווטסאפ שמגמתן קירוב לבבות. הרבה כאב, כעס ותסכול שצף בקבוצה הזאת – ולא רק בה. תחושה שהתקדמנו צעד ואולי חזרנו כמה אחורה. האשמות הדדיות ותחושה קשה. כל רודפיה השיגוה בין המצרים.
ואני מוצאת את עצמי אומרת לאותה החברה, באינסטינקט ומתוך הרבה כאב, שא'- אולי כדאי שאנוח קצת אחרי היום הזה, וב'- אולי המשימה שלנו כרגע היא פשוט להתאבל. אבלות של בין המצרים. ושלא תבינו לרגע לא נכון, במקביל ודאי צריך לחשוב על איך ומה נכון לעשות בתקופה המטלטלת הזאת. איך לתרום את תרומתנו בשותפות ההולכת ונבנית כאן כבר 75 שנה ובמסע תחייתו של העם בארצו. אך בו בעת – ובתודה עצומה להלכות האבלות של ימים אלה – לתת לנפש גם את המקום של האבלות. של הצער. צער החורבן והכמיהה לבניין שלם.
המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. זוכה ורואה בנחמתה.
אבלות היא דבר קשה. הנטייה האנושית הטבעית היא לברוח ממנה. גם אבלות פרטית נכפית עלינו בכוח עליון – כוחו של מי שממית ומחיה, וגם אבלות כללית לא תמיד מתאימה לנו. בטח כשהימים הללו, ימי בין המצרים, חלים באמצע החופש הגדול…
אבל אבלות היא חיונית. בלי להבין את עומקה, לא נוכל להתקדם לנחמתה.
הרגע שבו אולי הבנתי יותר מכל רגע אחר את תנועת הנפש של האבלות הייתה טו"ב שנים אחורנית. י"א אב. ובעיצומה של שבת נחמו, יומיים לאחר התענית, בדיוק כמו השנה, וחמותי ע"ה נלקחה לבית עולמה אחרי מחלה קשה. שבת קודש בתקופה זאת יוצאת כידוע בשעה מאוחרת. לא רצינו להלין את המת, וההלוויה התקיימה קרוב לשעת חצות. כשהגיעו האבלים הביתה כבר כמעט לפנות בוקר, אחרי פרידה מאמם האהובה שכל כך התפללנו להחלמתה, ועוד בטרם הספקנו להתארגן לשבעה – הונח מזרן על הרצפה ושלושת האחים צנחו עליו, כמעט קרסו לתוכו. תנועה של אבלות.
שוב ושוב, שנה אחר שנה, והתמונה הזאת קופצת אל מול עיניי עם כניסת התענית. הישיבה על הרצפה או על שרפרף נמוך. איכה ישבה בדד.
כל הצרות. כל הקשיים. כל הייסורים. כל הכאבים. הכול הכול מתנקז לרגע הזה. וברגע הזה אנחנו עדיין לא מבקשים נחמה. אנחנו מבינים אמנם שהיא תגיע. בע"ה. אבל האבלות הזאת היא שלב הכרחי בדרך לשם.
מאז אני כבר לא מחכה שתשעה באב יעבור – אני מחכה שנה אחר שנה, עד לבניין שלם בע"ה – להיות בתוכו.
הרמח"ל בספרו משכני עליון מתאר מקדש של מעלה מכוון כנגד מקדש של מטה, זה כנגד זה. בדיוק מושלם. צינור השפעת השפע בעולם, נקודת החיבור בין שמים וארץ מתרחשת בדיוק במקום הזה. אותו מקום שיעקב אבינו אמר עליו "אין זה כי אם בית א-לוקים וזה שער השמים". השפע האלוקי יורד למציאות ומתפשט לעולם כולו דרך נקודת החיבור הזאת, בה האבן ממנה הושתת העולם, שם היה מונח ארון הברית, ולשם גם נכנס כהן גדול ביום הקדוש בשנה לכפר על עמו. נקודת החיבור הזו חייבת להיות מכוונת היטב כשמקדש של מטה בנוי כמתכונתו מכוון כנגד המקדש העליון. אז ורק אז, כשבית מקדשנו בנוי על תילו – מחוברים שמים וארץ והשפע האלוקי יורד לעולם במלואו.
זאת בדיוק הגאולה לה אנו כל כך מצפים. אנחנו בדרך לשם. אין ספק. אבל עד שזה יקרה בשלמות – העסק לא עובד כמו שצריך.
תחשבו לרגע על אדם בלי לב, או אם תרצו – שהלב שלו לא פועל כראוי. הוא אמנם יכול להיות מחובר למכונת לב ריאות, להסתובב עם חמצן, או להמתין להשתלה ולחיות באיזשהו אופן, אבל אלו לא באמת החיים שאנו מאחלים לעצמנו – חיים טבעיים מלאי בריאות. וכן, כבר 2000 שנה ואנחנו בלי לב. ניטל כבוד מבית חיינו. שכינה בגלות, מלווה את ישראל בכל גלויותיהם, "השוכן איתם בתוך טומאתם". היא אמנם איתנו, אבל היא לא בביתה.
המקדש חרב והמשכנות כבר לא מכוונים זה כנגד זה, וצינור השפעת השפע בעולם אמנם עובד בדרך כלשהי כי אחרת אין לנו חיים, אבל וודאי שהוא לא עובד כפי שראוי לו. וממילא השפע הא-לוקי לא מאיר את העולם כמו במציאות שלמה ומתוקנת, כמו בגוף בריא כשהלב פועל בכל עז. ויש בעיות. פיגועים, מאבקים, כמעט מלחמות אחים, קשיים לפרט ולכלל. וכשאתה שואל מה המקור לכל זה, התשובה ברורה: "ניטל כבוד מבית חיינו". על אלה אני בוכיה.
המשימה שלנו היא להתאבל, כי אם לא נעשה זאת לא נבין שהמקור לכל הבעיות איתם אנו מתמודדים הוא החורבן. לא. זו לא אבלות (רק) על מה שהיה ואיננו. זו אבלות על מה שהווה. זו הבנה עמוקה כי החורבן ההוא הוא המקור למה שאנו חווים כעת. ובתשעה באב הזה צריך להתאבל, ולהתפלל בכל לב שנזכה ובקרוב ממש תהפוך התענית הזאת ליום מועד, לששון ולשמחה.
