שלוש דקות נמשך הטריילר של "אופנהיימר", סרטו החדש והמיוחל של הבמאי כריסטופר נולן, וכל שנייה בו מוקדשת להצצה בדרמת המתח של המרוץ לפיתוח הפצצה הגרעינית. שלוש שעות נמשך הסרט, אלא שרק חצי ממשכו עוסק בפרויקט הגורלי ובתוצאותיו. והשאר? ובכן, מיד נגיע לזה. אבל חשוב שתדעו כבר עכשיו: אופנהיימר הוא לא בדיוק הסרט שהבטיחו לכם בטריילר.
נולן רוצה אוסקר. הוא אומנם נמצא בפסגת הקריירה שלו כבמאי הוליוודי, אבל אוסקר בקטגוריות הבימוי או הסרט היוקרתיות עוד אין לו. ב־2017 הוא ניסה לכבוש את הפרס עם "דנקרק" המלחמתי אך המנוכר מדי, ולא צלח. הלקח נלמד: אופנהיימר מהונדס בדיוק לצורכי זכייה – דרמה ביוגרפית כבדת משקל, שעוסקת באירוע היסטורי רב הוד והֵד, ובמרכזו טיפול עומק בדמות מורכבת וטרגית.
התסריט, המבוסס על הספר "פרומתאוס אמריקני" מאת קאי בירד ומרטין ג'יי שרווין, עוסק בפיצוח דמותו של הפיזיקאי רוברט ג'יי אופנהיימר (קיליאן מרפי המרשים, שעשוי לזכות על כך באוסקר), אבי הפצצה הגרעינית – גאון מבריק ופגום שלא היסס להביע חרטה על הנשק הנוראי שהעניק לעולם. אופנהיימר הזדהה עם רעיונות המפלגה הקומוניסטית בארה"ב והסתובב לא מעט בחוגיה, מעורבות שסיבכה אותו לבסוף עם הממשל בתקופת המקרתיזם בשנות החמישים.
כמו ברוב סרטיו, גם הפעם משכיל נולן לרתום למהלך הדרמטי את אחד הכלים החשובים ביותר בידיו של הבמאי: הזמן הקולנועי. הוא מוביל את הסיפור דרך שלושה צירי זמן שונים הנפרשים במקביל. הראשון מלווה את אופנהיימר ב־1954, במהלך חקירת ההאשמות שהוא מרגל קומוניסטי. השני – כמה שנים אחר כך – מלווה את ועדת הסנאט בעניינו של לואיס סטראוס (רוברט דאוני ג'וניור המעולה), שהיה יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית. מתוך הדברים שעולים בשני הצירים הללו מתממש הציר השלישי, החוזר להיסטוריה של אופנהיימר מימיו כסטודנט, דרך קשריו עם נשים ועד למימוש פרויקט "מנהטן" לפיתוח הפצצה. נשמע מורכב? יש עוד – נולן משתמש במבנה הזה כדי להעניק לאירועים שתי נקודות מבט: הסובייקטיבית של אופנהיימר והחיצונית של שטראוס, ומייצר עניין ועומק דרך עימותים ופערי מידע שמתגלים ביניהן.
חצי הסרט שמתמקד בפרויקט "מנהטן" הוא הסיבה שבאתם לקולנוע. מעניין, מותח וסוחף, הוא מעביר היטב את הדרמה ואת האימה המצמיתה שליוותה את אופנהיימר, את צוות המדענים ואת אנשי הצבא בהנהגת קולונל גרובס (מאט דיימון הנהדר). אלא שקיים חצי סרט נוסף, שעניינו הפרשייה הקומוניסטית השזורה לאורך העלילה, וכולה מתרחשת בחדרים סגורים שקבוצות אנשים מפטפטות בהם בלי הרף. הצופה נדרש לעקוב ולזכור אינספור שמות, אירועים ותככים עלומים, והכול תוך כדי קפיצות חוזרות בין צירי הזמן שרק מעצימות את הבלבול. גם השימוש של נולן בשלל תחבולות קולנועיות כדי להמחיש את זרם התודעה של אופנהיימר מתגלה בעיקר כמנייריסטי ואינו מייצר את העומקים הרגשיים המבוקשים.
צריך לומר, נולן קרא לסרטו "אופנהיימר", לא "מנהטן". הוא מעולם לא התכוון להתמקד בפצצה. תכליתו היא להכניס אותנו לראשו ולחווייתו האינטימית של גיבורו, והוא אכן מצליח להמחיש את המצוקה בקיום האמביוולנטי שהמדען נקלע אליו: מצד אחד, החובה לפתח את הפצצה כדי להציל את העולם מהנאצים, ומנגד, משא האחריות הבלתי נתפס שהמשימה הזו תבעה ממנו ותחושות האשם שהגיעו לאחר השימוש בנשק. אבל נולן, האינטלקטואל והפרפקציוניסט, אינו מוותר על שום פרט גם בפרשייה הקומוניסטית הסבוכה, שאומנם מהותית מאוד לדמות אך סובלת מגודש פרטים שהופכים חלקים גדולים מהסרט לאקדמיים ממש, כאלה שיעניינו בעיקר מיטיבי לכת.
"אופנהיימר" מרשים בהמון מובנים. זוהי יצירה של רב־אמן בשיא יכולתו, ואתם עומדים לשמוע סביבו לא מעט את צמד המילים "יצירת מופת". רק קחו בחשבון שעם כל מעלותיו, זהו גם מסע ארוך, מייגע לעיתים ותובעני לצפייה. יותר פצצה חכמה מאשר פיצוץ גרעיני.
אופנהיימר ארה"ב 2023, בימוי: כריסטופר נולן, 180 ד'.
