על כריכתו האחורית של "מפעל העננים של גברת לילנבלום" כתוב בין השאר שזהו "סיפור על עולם ההייטק הישראלי ועל מי שנשארים מחוץ לשעריו, על משבר האקלים ויחסי הפריפריה עם המרכז". נשמע הגיוני, לנסות ולשבות את ליבו של הרוכש בחנות הספרים עם נושאים טרנדיים, עכשוויים ומדוברים, אבל במקרה הזה נעשה עוול ליצירה הכי רחוקה שיש מהכאן והעכשיו הישראלי. הספר הזה הוא פנטזיה מקומית פרועה ומתוקה, קפסולה מרוכזת של כיף יעיל, שמאפשרת דווקא להתחמק לשעה קלה מהעול האקטואלי המונח על כתפינו הישראליות השחות ולהתנתק מבעיות גדולות וסבוכות כמו משבר האקלים, למשל.
שרי לילנבלום היא פרופסור קתרוס מודל 2023: במקום להמציא שיקוי שהופך ילדים לרואים ואינם נראים היא מצליחה להפוך את חול המדבר לגשם באמצעות שואב אבק ישן ואדום. יש באמתחתה המצאות וניסויים לרוב, כמו למשל מטרייה שנפתחת אוטומטית כשיורד גשם, מזגן בינלאומי שמשנה את הטמפרטורה במדינות בלחיצת כפתור, מיקרוגל נייד ומראה גמישה – אבל הורדת גשם מחול היא ללא ספק גולת הכותרת של מפעלות המצאותיה. לשרי יש גם בעל ששמו בועז, ושני ילדים, עילי ונעמי. נעמי היא אשת הייטק שברחה לתל־אביב מהיישוב הדרומי הבדוי שמזכיר בהרבה מובנים את מצפה־רמון, ועילי הוא טיפוס מופנם ואיטי יותר, שהחליט להישאר כרגע בבית הוריו. האירוע שמתניע את העלילה הוא סרטון שצילם משתמש טוויטר אנונימי המתעד את אחד הניסויים של שר: ענן שהתעבה מחול המדבר הוריד גשם באמצע השרב. מכאן משתרגת עלילה מרובת גיבורי משנה, הסתעפויות והתפתלויות, שבשום שלב לא לוקחת את עצמה ברצינות מדי אבל מחזיקה את הקורא במתח חיובי ובציפייה לעמוד הבא.
כדרכה של פנטזיה, גם בסיפור הזה יש כמה חורים שקשה לסגור בעלילה – סרטון ויראלי בטירוף על האמא מורידת הגשם מתגלה לחברי המשפחה רק כמה ימים אחרי שכל העולם כבר ראה אותו, לא ממש אמין – אבל האמת היא שבספר שבשיאו יורד שלג כבד בעיירה מדברית באמצע הקיץ, ומפלסות שלג מוזעקות מהחרמון כדי לפנותו, מה הם כמה חורים קטנים שאפשר בקלות לסגור באמצעות הדמיון. מעבר לפנטזיה יש בספר הזה אמירות ותובנות על נושאים מוכרים ושחוקים כמו אהבה נכזבת, וגם התייחסות לאנקדוטות גיקיות כמו הונאות אינטרנט בינלאומית. יש בו יחסי משפחה מעורערים אבל גם לא מעט על הדבק שבסופו של דבר מחבר אותנו אל אהובינו. והכול, כאמור, בלי להתאמץ, בלי להתפזר ובלי להיות דידקטי.
הסופר עידו גפן מצליח איכשהו לשלוט בכל הכדורים שהניף לאוויר, והוא מלהטט איתם במשך 333 עמודים באמצעות כתיבה קולחת, שמצד אחד מעניקה לכל דמות את קווי המתאר שלה, את מקומה ואת ביטויה, ומצד שני לא שוקעת בעצמה, לא מתחפרת ולא חופרת.
זהו ספרו השני של גפן. הראשון, "חוף הים של ירושלים", היה קובץ סיפורים שזכה לביקורות חמות, והספר הנוכחי הוא הראשון שבו גפן מנסה את כוחו בכתיבת פרוזה ארוכה. יש לשער לפיכך שגם יד העורכת (עלמה כהן־ורדי) תרמה לתוצאה המלבבת. כך או כך, מדובר בהישג ספרותי נאה שכדאי לכם לשים עליו את היד.
