כמו כל מתבגר דתי־לאומי בתחילת שנות התשעים, גם אני גדלתי בצילם של סיפורי המדרשייה ועסקתי בשאלות הרות גורל כמו מה יהיה בהכתרה הבאה, ומהו המקום הנידח ביותר בעולם שכתוב בו מנפ"ח. לא למדתי במדרשייה, אבל כמה מבני מחזורי כן. הורים, בני המעמד הבינוני, העדיפו שילדיהם יתחככו פחות עם הנוער המקומי, ולכן שלחו אותם למסגרת אליטיסטית להתחכך עם בני טובים שעשו דברים פחות טובים, שאצלנו באשדוד אף אחד לא היה מעז לעשות.
זה כעשור אני חוקר את הישיבות התיכוניות של פעם, אלו שמכונות "ספינות הדגל", בהן גם מדרשיית נעם. בסרט על המדרשייה ישנם אלמנטים רבים המספרים את סיפורן של אותן ישיבות תיכוניות, ובמידה רבה גם את סיפור צמיחת האליטה הציונית־דתית. זהו סיפורו של מוסד חינוכי המתפקד כ"מוסד כוללני", עם ניתוק מקסימלי מהחוץ והשפעה אפסית של ההורים; חינוך להצטיינות וגאוות יחידה כמיטב מסורת ה"פאבליק סקול" הבריטי, שהגיעה לישיבות דרך בתי הספר החקלאיים של היישוב; היררכיה בין צעירים לוותיקים, וכמובן הדגשת ערך הרעות וזיקה סימבולית לכל מי שהוא בוגר של המוסד.
המוטיבים הללו נכחו מאוד גם בראיונות שקיימתי עם בוגרי מדרשייה. הם הדגישו את הצלחתם בחיים של בני המחזור שלהם, את הקשר החזק שנשאר גם אחרי עשרות שנים ואת הגעגוע.
"שחורים" משני סוגים
ואולם כדי להשלים את הסיפור של המדרשייה דרוש סרט המשך שיעמיק בשני נושאים נוספים ויעסוק בשני סוגי ה"שחורים" – הר"מים החרדים והתלמידים המזרחים. העמקה שכזו לא רק תיתן תמונה שלמה יותר על המוסד הייחודי הזה, אלא עשויה להוות חלק מההסבר לאחד המוטיבים המרכזיים שעלו בסרט – סוגיית האלימות הקיצונית. אכן, תופעות כגון ונדליזם, פגיעות מיניות ואלימות פיזית נפוצות בחינוך הפנימייתי ברחבי העולם, אולם הנרטיב המקובל שהסרט מדגיש מדבר על כך שבמדרשייה זה היה "משהו אחר", קיצוני. אלימות כזו עשויה להיות מוסברת באמצעות חוסר הזדהות של המרכיבים השונים בתוך המוסד החינוכי עם האתוס המכונן שלו.
בנוגע לרמי"ם החרדים, כחלק מרגשי הנחיתות של החינוך הדתי מול העולם החרדי ומתוך שאיפה למצוינות, הישיבות התיכוניות קלטו ר"מים חרדים כדי שילַמדו גמרא ברמה הגבוהה ביותר. לפי נרטיב רווח בציבור הדתי־לאומי, שלא בא לידי ביטוי בסרט, אחוז גבוה של בוגרי מדרשייה שהגיעו ממשפחות דתיות או מסורתיות הפכו בהשפעת אותם ר"מים לחרדים ("נשרפו", בלשון העם). השאיפה להצטיינות לא פסחה גם עליהם וחלקם הפכו לראשי ישיבות חרדיות. כמובן, הם שאפו לקלוט אליהם בוגרים נוספים של המדרשייה, ונעזרו לשם כך באותם ר"מים.
מורים אלו ידעו אומנם גמרא על בוריה, אולם לא תמיד הבינו בחינוך, ובוודאי לא הכירו את העולם התרבותי שממנו הגיעו תלמידיהם חובשי הכיפות הסרוגות. משנות השמונים החל ברוב הישיבות התיכוניות תהליך של החלפת הרמי"ם החרדים ברמי"ם דתיים־לאומיים, בוגרי ישיבות ההסדר, אולם התהליך הזה כמעט לא התרחש במדרשייה. היא נשארה עם רמי"ם שאינם מזדהים עם ערכי המוסד, לא מחוברים ולא קשובים לעולמם של התלמידים, וממילא גם התלמידים לא מזדהים איתם ועם עולמם.
אחד הדברים שהפתיעו אותי בראיונות עם בוגרי מדרשייה היה שרובם לא ידעו שהמילה "נעם" היא ראשי תיבות "נוער מזרחי", תנועת הנוער של הבורגנות הציונית־דתית דאז. הרב יהושע יגל וישראל סדן ראו עצמם כממשיכי תנועת "תורה עם דרך ארץ" של הרב הירש, ושאפו לפתח מה שכינו "אינטליגנציה דתית". אולם רוב הר"מים כלל לא הכירו את האידיאולוגיה הזו ולא חיו אותה, וּודאי שלא היו מחוברים להוויה הישראלית שכל בחור דתי־לאומי חי בתוכה. אין אח ורע לניכור כזה בין הצוות למוסד ובין התלמידים לצוות בתוך השדרה המרכזית של מוסד חינוכי, וסביר שיוביל לתופעות קיצוניות.
בפורים בלבד
ובאשר לתלמידים המזרחים: ישראל סדן, מי שהיה מנכ"ל המדרשייה, עודד מאוד שילוב של תלמידים ממוצא מזרחי. על פי נתונים שהביא חוקר החינוך הדתי פרופ' מרדכי בר־לב ז"ל, בעצמו מדרשיסט גאה, כבר בשנות השמונים, כשליש מהתלמידים במדרשייה היו מזרחים, ובכך היא הייתה שונה מאוד מ"ספינות דגל" אחרות. לשם השוואה, בנתיב מאיר למדן באותה תקופה רק כ־5% תלמידים מזרחים, מיעוט שולי שוודאי לא זכה להכרה.
אולם דווקא בשל האינטגרציה שהייתה במדרשייה, ניתן להחיל עליה את המשפט שנאמר תדיר על הציונות הדתית בכללותה, ולפיו היא קיבלה את הספרדים אך לא את הספרדיות. התלמידים המזרחים הרבים שהתקבלו למדרשייה זכו בכרטיס כניסה למועדון יוקרתי, אולם שילמו עליו מחיר גבוה בדמות דרישה למחיקת המורשת התרבותית שלהם. בוגרי מדרשייה מזרחים סיפרו לי שהם נאלצו ללמוד תורה ולהתפלל בנוסח, במנגינות ובאווירה אשכנזיים. בשנים מוקדמות התלמידים חויבו להישאר בישיבה גם ביום כיפור ולהתפלל במניין האשכנזי. בשנים מאוחרות יותר הם שוחררו לביתם, מה שכמובן הפחית את הזיקה שלהם לישיבה.
אף אחד לא העלה על דעתו לקרוא בתורה, להתפלל או לשיר שירי שבת במנגינה ספרדית. זה קרה רק כחלק מסיפורי המרד ושבירת הסדר, ובעיקר סביב חג הפורים, שמה שהתרחש בו סימן את מה שלא לגיטימי במהלך השנה. למשל לקרוא את פרשת זכור במנגינות ספרדיות, או לסדר את בית המדרש בצורת ח' כבית כנסת ספרדי. כיצד מרגיש תלמיד שמסורת בית אבא שלו נתפסת כעבירת משמעת? זה ודאי לא תורם לתחושת ההזדהות שלו עם המוסד ועם הצוות החינוכי.
חוסר ההזדהות הכפול, המגזרי והאתני, עשוי להסביר הרבה מהדינמיקה של המדרשייה.
