כבר יותר מחצי שנה שאני מסתובבת עם מועקה גדולה. מועקה שמשפיעה על מצב הרוח שלי, על הקשר עם המשפחה, על נושאי השיחות עם כולם, על השינה בלילה והחלומות. אני לא יחידה במועקה הזאת, אלא שותפים לי ישראלים רבים ולא רק אלו שיוצאים לרחובות או אלו שהצביעו למפלגות האופוזיציה.
תחושת אפוקליפסה גדולה משתלטת על קבוצת אנשים אחת ותחושת הזדמנות לניצחון וצדק היסטורי על אנשים אחרים. גם אלו וגם אלו חשים בעומקי לבם כי יש כאן מאבק, קרב, מלחמה על הבית, על עתיד המדינה, על מבנה המשטר וחלוקת הכוח. אני שייכת לאלו החשים כי בבסיס הצעדים של הממשלה נמצא הרצון לשינוי אגרסיבי של השיטה הדמוקרטית, לבחירה חד צדדית של מוקדי הכוח ולהפרה בסיסית של האיזונים הדמוקרטיים. אולם אני מכירה בתחושות של אלו הטוענים כי זוהי רפורמה הכרחית, שתשנה את העוולות ההיסטוריות שקיימות מאז קום המדינה, ובמיוחד מאז הפצע הפתוח והמדמם של ההתנתקות מגוש קטיף.
הביטול ההדדי של התחושות הקשות שמתקיים בין אלו לבין אלו הביא לקרע חסר תקדים בין האזרחים. מילים כמו השמדת המדינה, סרבנות, אנרכיה או הפיכה צבאית נזרקות בקלות ראש לחלל האוויר והמקלדת. תחושת הקונפליקט שהולך ונפער עמוק יותר מיום ליום גוברת ואין אמון במניעים ובכוונות של הצדדים השונים. גם עצם המינוח צדדים שונים מעיד על עומק הפער.
האטמוספירה המלחמתית יוצרת צורך לבחור צד. אם אינך מאמין בכנות כוונות האחר, צריך לנצח אותו. צריך להפסיק להגיע למילואים כדי לייצר לחץ, או צריך לכפות חקיקה כדי לבסס עובדות בשטח. אבל הבחירה בצד אחד היא זו שיוצרת ומעמיקה את הפער והיא זו שאכן תביא בסופו של דבר לפירוק המבנה הבסיסי של מדינת ישראל ולשינוי בלתי הפיך שיגרום לחלק מהאזרחים להרגיש לא שייך. אם מתעלמים מתוצאות הבחירות ומנסים לייצר שינוי בכוח אני לא שייך לכאן, ואם מתעלמים מכאבי המיעוט ומנסים בצורה חד צדדית לשנות את השיטה, אז מה אני עושה פה?
אבל למה הבחירה הזו נחוצה? מדוע אי אפשר להאמין בכנות כוונותיהם של אלו היוצאים מידי שבוע לרחובות כדי להצהיר על אהבתם למדינת ישראל הדמוקרטית- ליברלית- יהודית או מדוע אי אפשר להאמין בכנות כוונותיהם של אלו המצהירים על אהבתם למדינת ישראל היהודית- דמוקרטית? כיצד אנו לא מצליחים לייצר תמונת מבט רחבה, הכוללת בתוכה גם התבוננות על הפריפריה הגאוגרפית ואתגריה, וגם על המרכז הגאוגרפי ואתגריו? למה איננו יכולים להתבונן על הצורך בחיזוק הפריפריה החברתית והכלכלית יחד עם הבנה והערכה למרכז הכלכלי או למעמד הביניים? למה אנחנו לא מצליחים להעריך את הצלחותיה של מדינת ישראל ב75 שנים יחד עם הבנה עמוקה כי נוצרו פערים עמוקים על רקע אמונה ושייכות דתית, מוצא, מגדר, עדה או זהות מינית?
אין פתרון קל. הצעד הראשון הוא להפסיק להקטין את עוצמת הפער והמשבר. בסיס הדמוקרטיה ועיצובה של מדינת ישראל עומדים כאן על סדר היום, בין אם אלו החשים כי התפיסה הליברלית היא חלק בלתי נפרד מהשיטה הדמוקרטית הישראלית והיא חייבת לכלול בתוכה איזונים של מוקדי הכוח, שמירה קנאית על הזכות לביטוי, לעיסוק או שוויון בפני החוק, ובין אלו החשים כי בחירות וחקיקה עומדים בבסיס השיטה הדמוקרטית הישראלית. בכל זווית בה תתבוננו יסודות השיטה עומדים למבחן.
על הפרק עומד עיצוב מדינת ישראל בעתיד. לא שינוי חוק זה או חוק אחר, אלא השאלה היא באיזו מדינה אנו רוצים לחיות ואיזו מדינה נשאיר לילדינו. ההתבוננות חייבת להיות קדימה ולא על העבר, על 75 השנים הבאות ולא על 75 השנים שעברו. לא על החזרת עטרה (מלאכותית) ליושנה ולא על ניפוץ היסודות כולם. יש כאן שבר גדול אך הוא טומן בתוכו גם הזדמנות. הזדמנות להכיר בכך שקיימים עד היום פערים מהותיים שחובה לתקנם בין אזרחים שונים על רקע מוצא, שייכות אתנית, מגדר או דת, יחד עם הזדמנות להכיר בכך שאסור לדרוס בכוח ולכופף את אלו שמהווים את בסיס הכוח הצבאי, האינטלקטואלי או הכלכלי של המדינה כיום, גם אם הם הפכו למייצגי פערים אלו. יש כאן הזדמנות לשמור בקנאות על בסיסה הדמוקרטי והיהודי של מדינת ישראל תוך הבנה שחובה לבחון בסיס זה, לשנותו ולהתאימו למדינת ישראל כפי שהיא נראית כיום וכפי שהיא תראה בעתיד.
יש כאן הזדמנות לעצב מחדש את מראה פניה של המדינה, לא פחות מכך. הדיאלוג חייב להיות מהותי, מונע מכוונות טהורות ומלב פתוח. הוא ייקח זמן, אבל אנחנו חייבים את הזמן הזה. קידום חקיקה דורסנית או עצירת התנדבות לצבא לא תאפשר את הדיאלוג וכל צד ירגיש כי כופפו את ידו. אין כאן אפשרות לעשות שימוש במונחים של ניצחון או הפסד ועלינו כאזרחים להוקיע את כל מי שמנסה להשריש את מונחי המלחמה. חובה לעצור כמה שיותר מהר את החקיקה ודורסנות הממשלה, ולעצור את המחאה והרצון לכפות ניצחון על הממשלה והכנסת. חובה לעצור כמה שיותר את מחרחרי הריב, את המשמיצים והמקללים ולהוקיעם מהשיח הציבורי והתקשורתי.
החודשים האחרונים היו קשים לי גם ברמה האישית. אבא שלי ד"ר צבי צמרת ז"ל נפטר לפני חצי שנה. מבחינה פוליטית הייתה לנו מחלוקת עמוקה ודרכי העשייה שלו היו רחוקות משלי. אבל אבא שלי היה בעל לב טהור וכוונות טובות והוא היה אופטימי. ממנו אני לוקחת את האופטימיות שיכול להיות כאן טוב יותר. ויהיה.
