פשר המילה ״מָגוֹל״ הוא גל גיבוע, רצף גלים סדירים בעלי כוח עצמאי שמקורם לא ברוח מקומית אלא במערכת מזג אוויר מרוחקת. כתוצאה מכך הם יכולים להתקיים ולהיווצר במרחקים עצומים מהרוח שחוללה אותם. הסערה הזו היא הכוח המחולל של ספרו החמישי של רון דהן – שזיכה את מחברו בפרס חיים גורי לשירה – והוא רוכב עליה כגולש ומנסה שלא לטבוע בה, כפי שהוא כותב בשיר מפתח בשם ״אחרי שלושה ימים של גלישה״, שמפאת יופיו נביא אותו במלואו:
הָאֵיבָרִים מְלֵאִים וּסְחוּטִים, / הַנֶּפֶשׁ שְׂבֵעָה וְהַגְּבוּל הַדַּק שֶׁבֵּין / הַחַי־יַבָּשָׁה שֶׁאֲנִי וְחַי־יָם שֶׁאֲנִי – מִתְעַרְעֵר. / יֵשׁ רֶגַע כָּזֶה: הַכֹּל מִתְנַקֵּז לְעֲיֵפוּת גְּדוֹלָה,/ לִרְגִישׁוּת בִּלְתִּי נִסְבֶּלֶת כִּמְעַט, / הַפְּנִים הוֹפֵךְ יָם וַאֲנִי מְסֻגָּל לְהָבִין שֶׁאֵין כְּלָל נְבוּאָה בַּיַּבָּשָׁה, / שֶׁהַמִּלִּים מְקוֹרָן בַּמְּצוּלָה וְהֵן נֶאֱמָרוֹת מִתּוֹךְ / תְּשִׁישׁוּת וּבְאֵין מֶרְכָּז יַצִּיב. // מַפְחִיד לְהוֹדוֹת בְּזֶה. // אֲנִי מִתְקַשֶּׁה לִקְרֹא עַל אֲדָמָה יַצִּיבָה, מִתְקַשֶּׁה לִכְתֹּב / כְּשֶׁהַכֹּל עוֹמֵד שָׁרִיר וְקָשׁוּחַ בִּמְקוֹמוֹ. / הַהִתְעַקְּשׁוּת הַגְּדוֹלָה, הַחֲשִׂיפָה, / הִיא בְּעֶצֶם נִסָּיוֹן אֱוִילִי לַהֲפֹךְ יַבָּשָׁה לַיָּם, / לְהַצְבִּיעַ עַל הַצִּיפָה, עַל הַטְּבִיעָה, עַל הַמַּיִם – כְּאֶפְשָׁרוּת נוֹסֶפֶת. // הַמֵּדוּזוֹת כְּבָר כָּאן. זוֹ הַחַיָּה הֲכִי פָּחוֹת אֲהוּבָה מִבֵּין חַיּוֹת הַמַּיִם / אֲבָל הִיא מַצְלִיחָה לְהַחֲזִיק אֵיזוֹ אֱמֶת פְּנִימִית: / אֶת הַלִּטּוּף הֶחָרִיף שֶׁהוּא הַחַיִּים בַּגּוּף הַזֶּה / בָּעוֹלָם הַזֶּה.
הים הוא המוטיב החוזר בספר, ואיתו היופי, הסכנה והסערה; חיי המשורר מוטלים אליה בזמן שהוא נפרד מאם ילדיו ומנסה למצוא לעצמו נקודת אחיזה.
דהן הוא משורר מיומן שספר שיריו החמישי והבשל מעמיק את התמה המרכזית של שירתו, והיא יכולתו כגבר לאהוב את היקרים לו ולהיות משען עבורם. כאשר העולם סוער וזע הוא מוצא לעצמו מקום יציב בלב כאבו. כאותו מקום שקט בעין הסערה מישיר דהן מבט אל השורש, אל הכאב: "אֲנִי אֲדַבֵּר כָּאן בִּזְכוּת הַכְּאֵב, בִּשְׂפַת הַפְּרִימָה, בְּנִגּוּן / הַבָּשָׂר הַנִּתְלָשׁ". זו שירה שנכתבת מתוך ייסורים גדולים וגלויים, ולא סבה לרגע מציר היופי.
רון דהן מרבה לעסוק במופעים השונים של הגבריות במרחב הישראלי, ואינו מהסס לבחון אותה דרך תפריה ונקודות הפגיעות שלה. הקול הגברי היה מאז ומעולם הקול המובן מאליו בשירה הישראלית, אך היה זה קול שעסק במופעי הגבריות מצדדיה הלאומיים, הכובשים והמגשימים. נתן זך היה הראשון שנתן ביטוי לקול האישי, ומתוך כך לקולו של גבר גם כשהוא נכשל באהבתו ובכיבושיו. לא לחינם מייחד דהן לו וליצירתו כמה מהשירים החותמים את הספר.
דהן הוא חלק מגל משוררים גברים הבוחנים את גבריותם לא רק דרך הכוח אלא גם דרך הפגיעות, נואשות האהבה ועוצמת ההזדקקות לבת הזוג, לילדים ולמרחבי הנפש. ״מגול״ הוא ביטוי לכוחו השירי של משורר המתמסר לסערה ומדובב את הגולש עליה, ועושה את יפי השפה ועוצמת הרגש לחוף המבטחים שלו.
