החברה הישראלית עומדת על פי תהום. הדרך לשם הייתה רצופת מדרונות ומהמורות, הצלחנו ליפול בנקודות רבות עד שהגענו לשפת התהום, וכעת אנו ניצבים בתחושה של רגע לפני – להיות או לחדול. ליפול או לטפס מעלה.
משברי אוסלו, רצח רבין, ההתנתקות, ומשברים היסטוריים שקדמו להם, לא גרמו לנו להשכיל ולעצור לרגע את מרוץ הקיטוב והניכור בין חלקי העם וחבל, כי שעת משבר היא גם שעת כושר לתיקון. אפשר כמובן להמשיך לטאטא את הבעיות מתחת לשטיח, אבל כבר לא נותר מקום. הקריאות בהפגנות בקפלן מוכיחות שהמחאה העזה היא לא רק על הרפורמה המשפטית. כל הערכים מונחים על השלטים המונפים: שאלות דת ומדינה, גבולות הארץ, גיוס חרדים ועוד.
בספר ויקרא התורה אוסרת עלינו לשנוא זה את זה. בגמרא מפורש שאין הכוונה רק לביטויי שנאה פיזיים או מילוליים, אלא אפילו שנאה שבלב נאסרה. מיד לאחר האיסור מופיעה חובת התוכחה 'הוכח תוכיח את עמיתך'. אנו מצווים לבקר זה את זה במידת הצורך. הסמיכות בין חלקי הפסוק יכולה לשפוך אור נוסף על כל אחד מחלקיו. מהפסוק עולה שהשנאה אינה נובעת מהביקורת, ולהיפך, הביקורת היא, היא הכלי שיכול להציל מהשנאה. אל תשנא, על ידי שלא תמנע מביקורת.
בתלמוד בבלי מסכת ערכין דף טז עמוד ב תנו רבנן: "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט,יז) – יכול לא יכנו, לא יסטרנו, ולא יקללנו? תלמוד לומר: "בלבבך", שנאה שבלב הכתוב מדבר …תניא, אמר ר' טרפון: תמה אני אם יש בדור הזה שיכול להוכיח, אפילו אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך. אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח. אמר ר' עקיבא תמיה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה".
הנה פה, בכמה שורות, מציגים ר' טרפון, ר' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא את הקושי האדיר הטמון במתן ביקורת ובקבלתה. כל אחד מהם מביא זווית אחרת.
תוכחה וביקורת הם אכן דברים לא קלים, לשני הצדדים – לנותן ולמקבל. הביקורת מתמקדת בחסר ובחלקי, במה שנראה בעיניך כשלילי אצל האחר. מישוב ביקורתי עלול לעורר שנאה בשני הצדדים: זה המעביר את הביקורת ונשוא הביקורת הממוען. נראה שאם נשתמש בכלי הביקורת בתבונה ניתן להופכה לכלי בונה ומשמעותי לאחווה בחברה. עד כדי כך.
הכל שאלה של אמון. קבלת הביקורת תלויה באמון שיש למבוקר בטוהר כוונתו של מעביר הביקורת. ר' טרפון מציג את המורכבות הבסיסית ביותר במתן ביקורת – חוסר השלמות של המבקר, כאשר אדם מבקר את הזולת ניתן לטעון כנגדו כי גם הוא מלא בחסרונות. הוא מציב את זה כבעיה מובנית, אך נראה שאין הוא משלים עם מציאות זו אלא הוא רומז שלפני שאדם הולך לבקר את חברו עליו להתבונן פנימה ולתקן את חסרונותיו. רבי אלעזר בן עזריה מדגיש צד אחר: "אמנות התוכחה". השאלה היא האם התוכחה מגיעה ממקום של אחווה, אהבה ותיקון או שמא חלילה ממקום של תוכחה לשם תוכחה ומבט חיצוני ומרוחק.
ר' עקיבא משלים את התמונה במבט על מקבל התוכחה – לפי הבנתו, ענווה ויכולת הקשבה עמוקה של אדם לאחר הן תנאי הכרחי בשביל לדעת לקבל ביקורת, ואפילו לזהות את המתנה שהמקבל מתברך בה כשרעהו מבקר אותו. על רבי עקיבא מעיד רבי יוחנן בן נורי בהמשך הסוגיה: "מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי שהייתי קובל עליו לפני רבן שמעון ברבי, וכל שכן שהוספתי בו אהבה לקיים מה שנאמר(משלי ט, ח)"אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך". רבי עקיבא, בעל הכלל הגדול בתורה "ואהבת לרעך כמוך אני ה' " הוא הדמות שיודעת לקבל את התוכחה, מתוך אמון וענווה שהתוכחה עשויה לסייע לו לגדול רוחנית ומוסרית.
חברה המצליחה לקיים בה את התנאים להעברת ביקורת בין חברותיה ופרטיה, היא חברה תוססת שאינה חוששת מאמירת האמת. לא זו בלבד שאינה מרבה שנאה אלא אף עשויה להרבות אחווה. ביקורת היא כלי חשוב בתיקון, ובלבד שעושים אותה באהבה.
בימים אלו של שנאה מתפרצת, לעג ובוז הדדיים, של עמידה על פי תהום, אנו מציעים את הביקורת כסולם לטפס עליו לאדמה חברתית יציבה יותר. אנו קוראים להתבוננות קשובה ומעמיקה על הטענות העולות בכאבים מהשטח במקום ביטולן בבוז. אנו מבקשים בחינה מחודשת של עשיה וגם תשומת ללב לשיח של כל אחד ואחת מאיתנו ברשתות – זה הבסיס לצמיחה מתוך השבר. זו הדרך לבניית מרחב האחווה.
רוחמה גבל-רדמן היא מנכ"לית עמותת יסודות. הרב איתמר נחמני הוא מדריך פדגוגי ומפתח תוכן ביסודות
