ביום ראשון שעבר בשעה שש לפנות ערב נהגתי בכביש אחת, והבנתי איך נראה יום כיפור בדרכים. הכבישים היו ריקים והיה שקט באוויר. שוחחתי השבוע עם ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי, היסטוריון של ישיבות ושל המגזר החרדי, שהשתתף בהשבתת המדינה לרגל גמר המונדיאל, ובעצמו העלה לפייסבוק תמונות וסרטונים של צעירים חרדים שצופים במשחק צרפת־קרואטיה יחד עם אלפי אנשים במדרחוב נחלת שבעה בירושלים.
החרדים הישראלים, הוא אומר, יהיו בכל מקום שהם מרגישים שהחברה הישראלית נוהה אליו בעוצמה. מונדיאל הוא בהחלט טרנד כזה: חודש שלם של הערצה לכדורגל, מסכי ענק, בירות, גרעינים, אחווה גברית, צפייה משותפת עם חברים ברחוב, שידורים ישירים בערוצי הטלוויזיה ופולמוסים אינסופיים על השימוש בשופטי וידאו ועל מסי ועל הכותל ועל האנדרדוגים של קרואטיה. "הצעירים החרדים נוהים אחרי טרנדים בחברה הישראלית", אמר לי הדוקטור. "אם הצבא היה טרנדי, החרדים היו שם".
וחשבתי: הכיצד? הרי הצבא שלנו נמצא בלב הקונצנזוס, בלב החברה שלנו. כל איש צבא בכיר שיוצא אל האזרחות מחוזר נמרצות בידי גורמים עסקיים או פוליטיים. ביום העצמאות אנחנו מבקרים בבסיסי צבא וצופים במטס. יש תוכניות חינוך שלמות שמכינות צעירים לשירות צבאי, ויש מכינות קדם־צבאיות. דרגת השחרור מהצבא היא סמל סטטוס. אנחנו אוהבים לשמוע שירי להקות צבאיות על המלח שלי ועל הצנחן שלי ועל אנשי הצפרדע שלי ועל גולני שלי. אנחנו משוויצים במסלולים שהילדים שלנו התקבלו אליהם, ומעלים בלי סוף תמונות מסיום מסע כומתה או סיום קורס קצינים. אנחנו אוהבים את המילואים ונהנים לקטר עליהם. אנחנו מקדישים זמן לזכור את הנופלים וללמוד מהרוח שהשאירו אחריהם, ואנחנו חיים יחד עם המשפחות את הכאב.
הצבא הוא הלב הפועם של העם. אז איך ההשתקפות של "תפיסת הצבא" שלנו בעיני החרדים לא נראית להם כמשהו טרנדי?
אולי בגלל תופעות ותהליכים שמתחוללים כאן בשנים האחרונות, שבוודאי יש בהם אלמנטים של כרסום. למשל, בתקופת ההתנתקות פינה הצבא את תושבי גוש קטיף מבתיהם, וכתוצאה מכך יצר קונפליקטים ודילמות אישיות והגביר תחושות של ניכור כלפיו אצל חלק מהמפונים ואצל מתנגדי ההתנתקות. כמה שנים אחר כך, משפחות גולדין ושאול נאבקות להשבת הדר ואורון, ויש תחושה שהן צריכות לנהל קמפיין עצמאי כדי להשיב את ילדיהן הביתה, ושאם הן לא יעשו ויפעלו וידאגו לשמר את העניין בראש סדר היום – אף אחד אחר לא ידאג להן.
בארגונים כמו שוברים שתיקה דואגים להבהיר לחיילים ולכל מי שמעוניין לשמוע שצה"ל הוא צבא לא מוסרי, שמשחית את נפשות החיילים ועושה מעשים מתועבים כלפי האוכלוסייה הפלסטינית. מנגד, בפרשת אלאור אזריה, שטעה וירה והרג מחבל כפות, הצבא לא השכיל למצוא את הדרכים לגרום לחייל לשלם מחיר בלי לייצר דרמות גדולות. הוא פשוט לא הבין מה המחיר של להעלות לוחם קרבי על המוקד.
הנתונים מראים ש"בני טובים" דואגים לעצמם ולעתידם, ומתגייסים ליחידות סייבר ול־8200. בני הפריפריה מתגייסים לקרבי. שיעור ההשתמטות עולה גם אצל צעירים יהודים לא חרדים. גם מלחמות הדת לא מוסיפות לצבא כבוד.
נראה שמעמד הצבא מכורסם מכל עבר. לכן הייתי ממליצה למקבלי ההחלטות: לפני שאתם מייצרים לחרדים יעדי גיוס שמן הסתם לא תעמדו בהם ולפני שאתם מטילים סנקציות פליליות, הקשיבו רגע לאמירה הזאת של ד"ר טיקוצינסקי. בואו נסתכל במראה. אולי המעמד של הצבא אצלנו בחברה הישראלית כבר לא משהו? אולי צריך בדק בית בציבור הציוני, ולא רק אצל החרדים? אולי אם נחזיר לצבא את הכבוד האבוד, יותר חרדים יגיעו אליו?
