יום תשעה באב אמור להיות יום של זיכרון והפקת לקחים לעתיד יותר מאשר אבל על העבר. מי שקורא את המדרשים והקינות הנהוגות להיאמר בערב תשעה באב ולאורך היום יזהה שהמוטיב החוזר עוסק בשאלה אחת: איך הגענו למצב הזה, לרבות ביטויים נוראיים, שממחישים את הסיטואציה שהכול אפשרי.
צמד המילים "הכול אפשרי" נאמר בדרך כלל בהקשר של מקרים רעים, אבל במציאות שעולה על כל דמיון, הן נכונות גם להקשר חיובי. "הכול אפשרי", כל הטוב שבעולם עוד יכול לקרות.
הקריאות האלו של חורבן הבית השלישי לא פוגשות את המציאות, כי ייתכן ומדינת ישראל נוסדה, אבל היא בוודאי לא קמה ועדיין לא יציבה. הפתרון לרוב הסוגיות הגדולות עדיין לפנינו והטיפול באזורים גיאוגרפיים שמהווים 75 אחוזים משטח המדינה, המכונה פריפריה, עדיין בחתוליו. אוכלוסיות שלמות בנו לעצמן מדינה בתוך המדינה, כל אחת ובניין בית המקדש שלה ועל פי החזון שלה.
באין חזון יפרע עם! כמה שמענו גם את המשפט הזה, שהמקור שלו הוא של החכם באדם, שלמה המלך (ספר משלי). ארבע המילים האלו מקפלות את הכול, כי החזון הוא הבית האידיאולוגי, הייעודי, הזהותי, הרוחני, המהותי, הערכי והמוסרי. כל מה שניסינו לטאטא ולדחות ב-50 השנים האחרונות.
בעוד המילה "אידיאולוגיה" יצאה מהלקסיקון, המילים "דמוקרטיה", "ליברליות", "ציונות", "ישראליות" ו"יהדות" הופקרו לחלוטין. כל מגזר וכל תת-קבוצה בנתה לה, לרוב לא באופן מובנה, את היחס וההגדרה שלה למושגים האלו. זהו המחיר של החוסר בחזון, חוסר בתיאור המציאות אליה אנו שואפים, והתייחסות רק למינימום של הקיום שלנו, לאיכות החיים שנובעת מאידיאולוגיה של "חיה ותן לחיות".
העולם בכלל והעולם המערבי בפרט מנסים לבנות את בית המקדש העדכני. לא את המבנה הפיסי, זו רק מטאפורה. גם המאמינים באל מצטטים אותו אומר שהוא לא חפץ בבניין הבית והעבודה בו אם האנשים הם רעים, כוונותיהם אינן טהורות והם לא מסוגלים להתאחד לבניית הבית. גם האל רוצה רק את מי שבא עם ה"למה" המהותי ו"האיך" הנכון, המבנה הפיסי זה הדבר האחרון שמעניין.
פה הטעות שלנו, מכל הצדדים. אנחנו מתרכזים בבניין הבית הפיזי כבר 75 שנה, לא במהות ובייעוד שלו, באידיאולוגיה המשותפת. ככל שאנו יותר אנשים ויותר מקובצים, אנחנו יותר קבוצות ואנחנו הרבה יותר מכווצים. אנחנו בהתעלמות טוטאלית מהאחרים שמכווצים לידינו ובהתעלמות על מה האג'נדה שלנו, החזון שלנו.
החזון שלנו הפך להיות בעיקר מה ומי לא, האחרים שטועים, תרבות הביטול והחרדה שמניעה אותנו, שהופכת לפחד. שנאה שלוקחת אותנו למקום הכי צר, נמוך וקודר. אלו לא חיים, אין לזה קיום. אין קבוצה אחת שהיא הרוב ולכן חייבים למצוא את הדרך לחזון המשותף שיכול ליצור את התוכנית האדריכלית לבניין הבית במובן הרחב שלו, בעיקר בהיבטים של המהות, הפעילות והשותפות בין דייריו.
בשביל שיחרב בית, צריך לבנות אותו. בשביל לבנות בית צריך חזון. חזון זה תהליך שאנשים וקבוצות שונות מתקבצים למצוא את האידיאולוגיה המשותפת, גם אם זה נראה לנו בלתי אפשרי. החיים ובניית עם, אומה ומדינה, זה לעשות את מה שצריך ולא את מה שאפשרי.
הגיע הזמן שנבנה את הבית שלנו, על פי חזון לעתיד משותף, זה הזמן לחלום, ללחום, להלחים ולהחלים, זה ייתכן. זה אפשרי. כל עוד אנחנו כאן ביחד. ממשיכים להקים מדינה.
