זה התחיל בלי כוונה. זה תמיד מתחיל בלי כוונה. על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, מספרות לנו אגדות החורבן בתלמוד הבבלי; על תרנגול ותרנגולת חרבה טור מלכא, על שוק אפריון חרבה ביתר. אני מודה, עד לא מזמן האגדות הללו הציקו לי, עצבנו אפילו. על זה נפלו ירושלים וטור מלכא? על כלום, על אי הבנה? לא היו רומאים? לא היה משטר מתעמר ומדכא שצר עליהן, וביקש להכניע העם היהודי? על זה נפלה ביתר? לא היו גזרות אדריאנוס? לא היה מרד בר כוכבא? הכול אי הבנה קטנה, ואיזה שטינקר שרץ להודיע לשלטון הרומאי בחדווה רבה "מרדו בך היהודים"?
את הסיפור של קמצא וברו אנחנו יודעים לדקלם על פה, את חורבן הערים הגדולות האחרות קצת פחות. מנהג המקום בטור מלכא היה להביא לחתונות תרנגול ותרנגולת כאיחול לזוג הטרי שיזכה לפרייה ורבייה; בביתר נהגו לשתול עץ שיטה כשנולדה בת ועץ ארז בלידת בן, ולהשתמש בענפי העצים הללו – השיטה שלה, הארז שלו – במעמד החופה. אגדות החורבן מספרות לנו איך קומץ רומאים שלא מכירים את המנהגים המקומיים, עוברים שם במקרה בשעה שמתקיימת שמחת נישואין. בטור מלכא הם נקלעים למצוקת מזון ושוחטים את התרנגול והתרנגולת; בביתר הם בסך הכול מבקשים לתקן את אפריון הנסיכה בעצי החתן־כלה. היהודים משוכנעים שמדובר בהתעמרות מכוונת, הם מכים בגזלנים הרומאים, ומישהו דואג להודיע למלכות על מרידה.
סיפורי חורבן כמעט נטולי הקשר היסטורי, דורשים פרשנות מדרשית מעמיקה. אבל על פניו, בפשט הדברים, מדובר בסתם טעות. פערי שפה שמולידים שואה, כאן על אדמת ארצנו. לדברי ההיסטוריונים הרומים, כמות הנספים היהודים הייתה כה גדולה "עד ששקע סוס בדם ההרוגים עד חוטמו". היצע העבדים היהודים היה גבוה כל כך, שמחירם ירד לכדי מחיר של מנת מספוא בודדת לסוס. ככה, בסופה של שרשרת אירועים שהחלה לכאורה בגלל אי הבנה. זה הכעיס אותי, זה צרם לי. ואז באה ההיסטוריה עם דרישת שלום חמה, ופתאום מתברר שאגדות חורבן הן לא אירוע מופרך ומעומם כל כך. הן מחלה יהודית כרונית של שרשרת אי הבנות ועקשנות ופערי שפה.
כן, תמיד יש הקשר היסטורי, תמיד יש סיבה טובה. מגזר "אתחלתא דגאולה" נוהג לשאול את עצמו איך הוא זכה, איך דווקא הוא מכל שרשרת הדורות רואה במו עיניו את קיבוץ הגלויות, את בשורת התקומה. היום הוא מביט חסר אונים בטירוף שסובב אותו, עם המון סיבות טובות והמון סיבות לא טובות. סיסמאות מכאן ומכאן, אלימות ובריונות, וקור לב ושמחה לאיד מפה לשם ובחזרה.
כבר כמה גלגולי בחירות שאנחנו טובעים ב"ווטאבאוטיזם" שמכתיב לנו מדיניות ממשלה ואופוזיצייתה. בוויקיפדיה מתורגם מושג הווטאבאוטיזם כטיעון שבבסיסו "כשל לוגי המנסה לדחות את טענת היריב על ידי האשמתו בטיעון שאין קשר בינו לבין הנושא המדובר, כדי לחמוק מהביקורת המקורית". בתרגום לעברית, הטיעון מסתכם במילים: "אבל גם אתה". גם אתה חוקקת בזללנות, גם אתה מחית בהפרזה; אתה שרפת אסמים קודם, גם אתה לא גילית אמפתיה. טיעון מבוסס נתוני אמת שמתחפש לצדק, אבל למען האמת הוא מאה אחוז נקמה. ונקמה, כידוע, מולידה עוד נקמה. חקיקה באה וחקיקה נופלת, ממש כמו כל ממשלה וממשלה. טיעוני הנגד על שלטון לפיד ושרון ורבין אמיתיים ונכונים. גם הרפורמה המשפטית ראויה והכרחית לשלטון תקין, אבל היא תהיה משמעותית ובת קיימא רק אם תיעשה בהסכמה רחבה, ולא תחוקק ותבוטל ותחוקק מחדש ושוב תבוטל, ממשלה אחרי ממשלה. אין טעם, אין סיבה לשלם את מחיר הנקמה שבוא תבוא בעיתה ובזמנה.
איש עקרונות אמיתי, שבטוח בעצמו ובעמדתו, לא מפחד להאזין ולהתחשב; הוא לא מהסס לדבוק בתורת "מה ששנוא עליך אל תעשה", ולא רואה ב"אדיבות של מנצחים" חולשה או סכנה. יש המון סיבות טובות לכעוס על ביג ועל הרופאים ועל הטייסים ועל החסימות ועל חציית גבולות המחאה. יש המון סיבות טובות להתגבר על זה, להודות בטעויות שנעשו בדרך החקיקה, להתעלות קצת לדרגת "לא תיקום", ולהסתפק בעבירת "לא תיטור", בקטנה.
אין סרבנים במרחב המוגן
מחאת הטייסים בעלת ניחוח הפרוטקשן היא כנראה אחד משיאי חציית הגבולות של התקופה האחרונה. ובכל זאת, צהלת חסן נסראללה מהבונקר התורן שלו היא חגיגה מוקדמת משהו של פירוק המדינה. אכן, כשמצפון תיפתח הרעה זה יהיה קשה יותר מכל מה שידענו. לא בגלל המשבר החברתי בישראל, בגלל החימוש האיראני האינטנסיבי של שכנתנו הצפונית. אבל אם נסראללה חושב שמדינת ישראל קרועה מספיק כדי לוותר על הזכות שניתנה לה להגן על עצמה, הוא עומד להיות מופתע מאוד.
בניגוד למה שיכול להשתמע מהצהרת סרבנות כזו או אחרת, כשאתה מתגייס לצבא או שולח אליו את ילדיך, אתה לא עושה טובה למדינה ולא למחנה הפוליטי היריב. אתה מגן על המשפחה שלך, על החברים שלך ועל השכנים והעסק והמכולת השכונתית. אף לוחם במילואים או בסדיר לא ישב עם משפחתו בחדר מוגן בעת מתקפת טילים ויאמר לעצמו בשוויון נפש: "נו, הם לא עצרו את החקיקה, אז שישלמו". מהסיבה הזו היה ברור למחנה הכתום לפני 18 שנה שהוא ימשיך להתנדב למילואים ולשלוח את ילדיו לשרת את המדינה. מהסיבה הזו, פחות משנה לאחר עקירת גוש קטיף ויישובי צפון השומרון נענה המחנה הזה לצו 8 ועלה ללבנון. מהסיבה הזו הוא המשיך להילחם גם כשראש הממשלה אהוד אולמרט, ברשעות חסרת בושה, הצהיר שמדובר במערכה לטובת "תוכנית ההתכנסות", שפירושה עקירת בתיהם של לא מעט מהלוחמים ששלח לחזית. ומהסיבה הזו, עם כל התסכול והכאב, הפטריוטים האמיתיים של מחאת 2023 יתייצבו מול נסראללה אם נידרש לכך. סרבנות היא לא איום, היא התאבדות. היא הפקרת הילדים שלך, הסביבה היקרה לליבך, וגם הפקרת המדינה שממש עכשיו אתה נלחם כל כך על דמותה וצביונה.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
