במריבה הגדולה הראשונה, שהייתה כמובן על זה שהוא יותר מדי בעסק ופחות מדי בבית, הבין איתי שמיכל לא רואה אותו בכלל. הוא אמר לה, "את חושבת שאני נהנה בעבודה? אני סובל, תראי איך אני סובל. לא משנה מה אני עושה אני מפסיד", והיא לא התייחסה. פשוט המשיכה להאשים, או להגיד שעם כל הכבוד לקושי שלו, אולי כדאי שישחרר קצת ויפסיק להתנהל כמו איזה קדוש מעונה. ואחרי הפעם הזו, כשמיכל החליטה שהלילה היא ישנה על הספה, איתי הרגיש שהוא חייב לחלוק את המצוקה הזו איכשהו והוא הרים טלפון לעומר שלמד איתו בתיכון.
עומר היה חבר טוב, חבר מהסוג שאפשר להגיד לו "שמע, אני ומיכל רבנו משהו קשוח". הוא עצמו אמנם לא היה נשוי אבל קרא הרבה בנושא בפורומים מהאינטרנט, ולכן יכול היה להגיד בביטחון "תשמע, לא יודע מה להגיד לך אבל זה לא נשמע טוב". אבל באינטרנט שום דבר לא נשמע טוב, וכולם ממליצים להתגרש, ולכן איתי לא אמר כלום. כלומר, לא התגרש ואפילו לא הסלים את הויכוח, אלא חזר למלאכת יומו ונתן לזמן לחלוף ולרגשות לשקוע, ואחרי יום הכל היה כלא היה.
כמעט כלא היה, כלומר.
דברים נצברו אט אט, ואז חלחלו. עלו על המזבח המקודש של הזוגיות ונשחטו שם. הוא כעס כשמיכל יצאה לפגוש חברות בדיוק כשהוא צריך ממנה עזרה. מיכל עצמה כעסה שהוא משקיע יותר מדי בעסק, שאין לו כוחות לדבר איתה כשהוא חוזר מהעבודה, וכשהיא באה לפגוש אותו בבית הקפה הוא אומר לה 'לא עכשיו, עכשיו אני עובד'. אבל הוא באמת עבד, ועסק צריך השקעה כדי להתרומם. תמיד היה מה לעשות. מאיפה יכסו משכנתא, הורות, אוכל?
מתי היה הרגע שבו חזר הביתה והבין שהוא לא מרגיש בנוח בביתו שלו? הוא לא היה בטוח שאפשר היה להניח את האצבע על הרגע המדויק. היו שלבים, כמובן. אפשר היה להצביע על המריבה הראשונה, על הלילה הראשון מחוץ לבית (בשלש בלילה אחר סגירה מהסרטים. הבית היה נעול. היא ישנה. הוא ישן על ספה בבית של עומר, הם לא דיברו על זה בבוקר), אפילו על הטיפול הזוגי הראשון. אבל התחושה הזו, שנוח לו יותר מחוץ לבית מאשר בתוך הבית, איפה היא התחילה?
הבית שלך הוא העסק, אמרה לו המטפלת. קראו לה סמדר.
זה היה נכון. בית הקפה עוצב בדיוק לפי טעמו. הוא קרא לו 'השולחן'. בכל בוקר הוא היה נכנס, מתפעל מהציורים (הלך לבית דפוס, הדפיס רפליקה של בית הקפה שצייר ואן גוך), מהעציצים (גידל פיקוס), מעביר מטאטא ואולי גם סמרטוט, עומד לבשל. זה היה בית קפה קטן, בהתחלה. בבית בקושי היה לו כח לבשל או לשטוף כלים. כשסמדר המטפלת אמרה לו שהוא צריך עזרה, מישהו שיפנה לו זמן, ולקח את עומר שבדיוק היה אחרי לימודים וחיפש קצת עצמו. הוא התחיל כבריסטה וכמנהל משמרת ובסוף, כמעט מבלי לשים לב, ניהל גם חשבונות והזמין מספקים. בשום שלב הוא לא היה שותף, אבל היה לו לב, והוא נתן אותו כדי שאיתי יוכל לשחרר קצת, להיות בבית, לדבר עם מיכל.
כבר היה מאוחר מדי. לא בטוח שהיה להם עוד על מה לדבר. במקום להישאר בבית, נשאר עם עומר בקפה.
לאט לאט הוא מצא את עצמו זר לאישה איתה התחתן, שכבר הייתה אחרי תואר בפסיכולוגיה ועשתה הסבה לניהול שיווק מוצרי אבל לא הצליחה למצוא עבודה. הייתה מגיעה לקפה, מבקשת מעומר שיעשה הפוך לדרך, מחליפה איתו איזו בדיחה ("רק אל תשרוף לי את הקפה") עד שהקפה יהיה מוכן, שמה את משקפי השמש על העיניים ויוצאת. הבית הלך והתפרק אבל הוא לא אמר דבר. החיים נמשכו. הם כבר לא רבו, לא היה על מה. בערב אחד באמצע החורף הסירה מיכל את המשקפיים ואמרה, אתה יודע, איתי, אני רוצה למצוא עבודה. אולי נעבור לגוש דן? זה יהיה בסדר.
הוא לא הבין את זה כחיפוש עבודה אלא כפגיעה בו, במקום הבטוח שלו. ובקול אמר, אבל איך העסק יחזיק? הוא לא מחזיק בלעדי. וממה נתפרנס?
הוא יחזיק בלעדיך, היא אמרה. לא יודעת מה זה להחזיק עסק שבדיוק על גבול התזרים.
את מבקשת להרחיק אותי מהעבודה שלי? הוא כעס. היא כעסה. הייתה מריבה גדולה. שוב התקשר לעומר. שוב עומר אמר "תשמע, זה לא נשמע שטוב לך", וזרק גם "זה לא נשמע שטוב לה" "אולי צריך לסיים את האירוע בכבוד," הוא הציע. איתי לא הקשיב לו – לא כעצה טובה, בכל זאת, הוא היה רווק, אבל דברים הלכו והתפרקו, ובסוף לא הייתה ברירה אלא להתחיל תהליך גירושין.
בית הקפה קרס בחודשים האלה. הוא ניסה להחזיק אותו, אבל הראש שלו לא היה שם. הוא ניסה לתת לעומר להחזיק אותו, אבל כל מה שניסה לא הצליח. לעומר לא הייתה את התשוקה הנצרכת בשביל להפעיל את המקום כאילו הוא הבית שלו. כמו שאמר למיכל, המקום לא החזיק בלעדיו. המקום נהיה פחות נקי, איכות האוכל ירדה, המחזור הלך ודעך. הוא פיטר מלצר אחד, אחר כך מלצרית שניה, אחר כך קרס המקום כולו בהמולה – התזרים, הספקים שלא קבלו תשלום, המודעות, המבצעים, לקוחות קבועים שהפסיקו לבוא, ובסוף סגירה מוחלטת של המקום, שלט על הדלת: השולחן נסגר. נתראה ברהיטים אחרים. נשארו קצת חובות לספקים, הלוואה לבנק, דברים כאלה.
אחרי הרבנות עומר לקח אותו לאכול שווארמה. הם הלכו על הרצל והטחינה טפטפה להם על החולצות והם ניגבו אותה ככה, ניגוב יפה עם האצבע ולפה. ועומר אמר, אתה תראה, החיים ממשיכים. אתה תמצא עבודה טובה, מקסימום אני אקח אותך, ככה עומר אמר.
תיקח לאן?
אני פותח מקום, אמר עומר. הוא משך בכתפיו.
כשאיתי גילה מה עומר עושה הוא התעצבן. עומר פתח שוב את השולחן. הוא קרא לו 'השרפרף' ופיזר בחוץ שרפרפים קטנים. צבע הכל. החליף את התמונות. קנה את מכונת הקפה, חזר להתנהל מול ספקים. הוא גם ככה היה שם כבר, ניהל חשבונות ותזרים ומלאי, ככה שהבעלות הייתה עניין מהותי שהוא עניין טכני. בהתחלה זה הרגיז את איתי, אחר כך הוא הבין שיש בזה דווקא היגיון. הוא עצמו לא יכול היה להחזיק את המקום, הגיוני שעומר יחזיק אותו. הוא רק הצטער שהוא החליף את העיצוב, את התמונות, את הרהיטים, זה כאילו היה אותו המקום, אבל זה לא היה המקום שלו. הוא לא הרגיש בו בבית.
ובכל זאת, הוא היה בחובות והיה צריך עבודה. הוא נקש על הדלת וביקש.
בוא, אני אתן לך עבודה, אמר עומר.
העבודה הייתה להיות בריסטה. מלצר לעת מצוא. לפעמים גם לשטוף כלים. היה בזה משהו מעליב, גם אם זה היה עדיף מלהיות מלצר או טבח. הייתה בזה הערכה להבנה ולכישרון שלו, של איתי, אבל גם משהו מעליב – עומר היה מנהל משמרת ומנהל חשבונות אצלו, והוא קיבל רק להיות בריסטה. מצד שני, אמר לעצמו, הוא היה במצב אחר מעומר. ובכלל, כל עבודה מכבדת את בעליה. גלגל חוזר בעולם, פעם אתה בריסטה ופעם מנהל משמרת, פעם מלצר ופעם בעלים. צריך לרדת גם למטה כדי להיות למעלה, אבל הכווץ' בלב נשאר. זה לא היה הבית שלו, רק עבודה, ולא מהאהובות או הקלות.
כמה ימים אחרי שעבד אצלו הגיעה מיכל לקנות את הקפה ההפוך הקבוע שלה.
היא הורידה את משקפי השמש שלה והלב שלו פעם בכח. "אנחנו בסדר?" היא שאלה, ואיתי, שלא ידע מה היא שואלת – אם על מערכת היחסים שלהם, או עליו – אמר "אנחנו בסדר, בסדר ככל שניתן. כמה שאפשר להיות בסדר, תשמעי."
"טוב, היא אמרה, "הפוך גדול וקרואסון."
היא חזרה להיות לקוחה קבועה, ועומר המשיך לתת לה יחס מועדף. בהתחלה זה הציק לאיתי, אחר כך הוא אמר למה ככה, יפה, הוא מכבד אותי שהיא הגרושה שלי, שהיא לקוחה קבועה, ואחר כך זה שב להציק לו. הוא לא ידע למה, בעצם. משהו במערכת היחסים שלהם היה קרוב מדי, היא צחקה מהבדיחות של עומר למרות שלא היה הוא זה שהכין לה את הקפה, ולא עברה דירה לתל אביב למרות שכבר לא הייתה תלויה בו בבחירה איפה לגור. היא אישה עצמאית, אמר לעצמו, ובכל זאת —
רק כשהוא ראה אותם יושבים לארוחה ביחד נפל לאיתי האסימון; הם ביחד. באיזושהי צורה, לפחות. הם צחקו כמו זוג שמכיר כבר זמן, מגישים זה לזו מלח, מסתכלים לאותו האופק. הוא כעס, אבל יותר משכעס על עומר, כעס על עצמו, על שהיה עסוק כל כך בזה שהוא צריך לפרנס את הבית, ושכח שבשביל זה צריך שיהיה בית. שהיה עסוק כל כך בתשתית של המקום בו שניהם יכולים להיות יחד, ולא הקדיש די זמן ליחד עצמו. והוא כעס, מפני שעד אותו הרגע חשב שאם ירצו, יחזרו, וזה היה הרגע בו הבין שגם אם ירצה, לא בטוח שיוכלו לחזור.
ההזמנה שהעביר לו המלצר הזמינה שני קפה הפוך גדול בזכוכית. הוא עשה את הקפה בדיוק כפי שהיא אוהבת, והדמעות טפטפו לו היישר לכוס.
***
באותה שעה, כך אומרים, נחתם גזר הדין.
אולי כך: נחתם, מלשון נסתיים. היה גזר הדין, ובוצע, ונסתיים גזר הדין, והעונש שולם והוכר במלואו, ומעתה והלאה – דרך אחרת.
