חורבן המחריבים של תשעה באב: האומה שבזזה את רומא – שלוש פעמים

גרמניה ואיטליה, ששוכנות שתיהן במרכז אירופה – בדרומה ובצפונה של היבשת – נמצאות בכל זאת באזורים נפרדים ונבדלים: הרי האלפים יוצרים מחסום טבעי בין מרכז אירופה ובין חצי האי האיטלקי. אולם גם באלפים, כמו בכל רכס הרים, יש מעברים שאפשרו ועדיין מאפשרים תנועה בין שני הצדדים. כשהאימפריה הרומית התפשטה צפונה, לגיונות רומיים יצאו לכבוש את השטחים מצפון וחדרו אל השטח שהיום הוא גרמניה המודרנית. לא אחת השבטים הגרמאניים השיבו מלחמה שערה, וניסו לפלוש אל האימפריה הרומית. ככל שהאימפריה נחלשה מבפנים, כך אבדה יכולתה לעמוד בפני המוני הברברים שעמדו בשעריה.

גם אחרי נפילת האימפריה הרומית נמשך הקשר בין גרמניה לאיטליה, וחלקים נרחבים מחצי האי סופחו לאימפריה הרומית הקדושה (״הרייך הראשון״). לאיטליה יש חולשה גיאוגרפית מובנית: השטח ההררי בחצי האי מאפשר את קיומן של ערי מדינה וממלכות קטנות רבות, והדבר מנע את התגבשותה של ממלכה איטלקית אחת חזקה. המדינות המפוצלות נאלצו לתמרן בין הממלכות הגדולות והמאוחדות יותר של ספרד, צרפת וגרמניה. אחת הדרכים לתמרון הזה הייתה להצטרף לגרמנים.

איחוד איטליה לא הביא לניתוק הקשר עם גרמניה. במאה ה־19 ברלין תמכה ברומא במטרה לרסן את וינה, בירת האימפריה האוסטרו־הונגרית השכנה. בתקופה שבין מלחמות העולם, המשטר הפשיסטי באיטליה והמשטר הנאצי בגרמניה כרתו ברית נגד הסדר העולמי, ואז המשיכו לשתף פעולה במלחמת העולם השנייה. אחרי הדחתו של בניטו מוסוליני פלשה גרמניה לחצי האי האיטלקי וכבשה בו שטחים, במטרה למנוע ממנה להצטרף לבעלות הברית ולחשוף את הבטן הרכה של הרייך השלישי.

היום גרמניה משפיעה על איטליה בעיקר במישור הכלכלי, דרך האיחוד האירופי וגוש האירו, שברלין מפעילה השפעה אדירה על מדיניותו. יש איטלקים שזה עדיין מזכיר להם ימים רעים מהעבר, שבהם גרמנים בזזו את בירתם רומא. במדור השבוע נזכיר עוד שלושה מקרים כאלה באלפיים השנים האחרונות.

הוונדליזם הראשון

455 לספירה

האימפריה הרומית הייתה מפוצלת כבר לשתי ישויות: האימפריה הרומית המזרחית (ביזנטיון) והאימפריה הרומית המערבית. בהיעדר יכולת לדחוק את הברברים לאחור, קיסרי האימפריה המערבית ניסו לבוא איתם בברית נישואין.

אולם מבחינה פנימית המשטר ברומא לא היה אז יציב: קיסרים התחלפו ברצח, לא בירושה. ב־455 הקיסר החדש פטרוניוס מקסימוס ביטל ברית נישואין עם  גאיזריק מלך הוונדלים, שבט נוודים גרמאני שנדד באירופה זה מאות שנים. גאיזריק לא היסס לשלוח צבא לבזוז את רומא, רק 45 שנה אחרי שבזזו אותה הוויזיגותים.

רבים נרצחו, אחרים נלקחו לעבדות ומבני העיר הושחתו. הביזה בשנת 455 סימנה את שקיעתה הסופית של האימפריה: היא מתה לבסוף ב־476 עם הדחת הקיסר הרומי האחרון, רומולוס אוגוסטולוס.

"האפיפיור לותר"

מאי 1527

ב־1527 הייתה איטליה, ברובה, בשליטתו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה (הגרמנית) קרל החמישי. המדינות שלא היו תחת שליטתו הישירה – פירנצה, ונציה ומדינת האפיפיור – לא היו יכולות להתנגד לו. איך הגיעו האפיפיור והקיסר לעימות שבסופו חיילים גרמנים בזזו את רומא? קשה להסביר בפסקה אחת. אסתפק באמירה שהאפיפיור קלמנס השביעי ניסה לסלק את הקיסר הגרמני מאיטליה, אך לא היו לו משאבים לעשות זאת. הקיסר לא התכוון לבזוז את העיר, אך משום שלא שילם לצבאו במשך חודשים הם החליטו ״להשלים הכנסה״ באמצעות ביזת רומא. וכך במאי 1527 חיילים גרמנים – רבים מהם היו לותרנים, חסידיו של מייסד הנצרות הפרוטסטנטית נעדרת האפיפיור – זעקו ״האפיפיור לותר!״ בעודם שורפים כנסיות קתוליות והורסים פסלים בכל רחבי רומא. האפיפיור קלמנס נאלץ להסתגר במצודת סנטאנג׳לו כדי להציל את עצמו. רבים רואים בביזה של 1527 את קץ הרנסנס באיטליה.

הגסטפו ברומא

1943־1944

עם חתימת הסכם שביתת הנשק בין איטליה לבעלות הברית, ב־1943, פלשה גרמניה הנאצית לאיטליה וכבשה את צפונו ואת מרכזו של חצי האי. בעלי בריתם לשעבר – קציני צבא בכירים ומשפחות עשירות שתמכו בפשיסטים – נתפסו אחרי הפלישה כאויבי הגרמנים. מפקדת הגסטפו ברומא הייתה עסוקה עד מעל הראש באיתור אויבים כאלה ובחקירתם, לצד הטיפול ב״בעיה היהודית״ בעיר (באוקטובר 1943 נשלחו כאלף מיהודי העיר להשמדה באושוויץ). תחת הכיבוש הגרמני סבלה רומא מרעב, מהפצצות בעלות הברית ומחשש מתמיד מאלימות מצד חיילים גרמנים ומשתפי פעולה פשיסטים. הרומאים, כמו איטלקים רבים, התנגדו לכיבוש הגרמני בהפגנות, בשביתות ובמעשי חבלה. רומא שוחררה לבסוף ביוני 1944 – הבירה הראשונה באירופה שנלקחה מהכיבוש הנאצי.