עלי להודות שהמנהג שלא להתגלח בימי בין המיצרים אינו קל לי ובכל זאת אני משתדל לקיימו מפני חשיבותו. בכלל, הימים האלה שבין שבעה עשר בתמוז לבין תשעה באב יוצרים בתודעתם של רבים התכנסות פנימית. ולמרות כל אלה עלי לשאול את עצמי, כמו גם את שאר חברי וחברותי הנוהגים מנהגי אבלות בתקופה זאת, האם אנחנו מתכוונים ברצינות למעשינו.
אני פונה בפעם הזאת בעיקר לכל אותו ציבור גדול של דתיים-לאומיים אשר מצד אחד חש מחוייב מאוד לגורלה של מדינת ישראל ומצד שני "חוטף" לא פעם אמירות קשות הן מהציבור החילוני והן מהציבור החרדי. אכן יש לא מעטים בתוכנו שמספקים סיבות מוצדקות לביקורת קשה ובעיקר אלה המתיימרים לייצגנו פוליטית. אבל רק מי שעוצם את עיניו יכול להתעלם מהגיוון, מהתרומה ומהמסירות של הרוב המכריע בציבור הציוני דתי. ועדיין אני שואל את עצמנו, ולא דווקא כמי ששייך לצד המתון מדינית בקרב שומרי המצוות (מודה באשמה!), האם זה רציני מה שמובילים עתה לכאורה גם בשמנו?
ואכן זה לא יכול להיות רציני, כל עוד אנחנו מתכוונים באמת לפסוקים מהמקורות שאנו אומרים בהתרגשות, ולצומות שאנו מקיימים בתחילת תקופה זאת ובסיומה. מי לא שמע דרשות רבות המבוססות על אחדות ישראל ועל הרגע הגדול שבו "ויחן שם ישראל נגד ההר", שמשמעותו: כאיש אחד בלב אחד לצורך קבלת התורה. מי בתוכנו לא למד ושינן את אגדות החורבן המתארות את האירועים שהובילו לחורבן הבית, על קמצא ובר קמצא, על בריוני ירושלים, על יציאתו של רבן יוחנן בן זכאי ועוד. מי מעימנו לא קורא בליל תשעה באב את הקינות המפורשות והמזעזעות ואת מגילת איכה: " בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה אין לה מנחם מכל אוהביה, כל רעיה בגדו בה היו לה לאויבים". אז או שיש בנו את היכולת המוזרה לעשות הפרדה מלאה בין מה שפינו קורא לבין מה שעינינו רואות במציאות הישראלית היום, או שנחה עלינו רוח השיגעון, דבר שלאחרונה לצערי איני מוציא מכלל אפשרות. מה בכלל יכול להלהיב אותנו בתיקון משפטי זה או אחר אם מחירו הוא שנאה, פילוג, ניכור וסיכון קיומנו הלאומי?
נכון. התסכול בקרב רבים עלול להיות גדול: כיצד ייתכן שבעבר הועברו מהלכים דרמטיים בכנסת ברוב מזדמן ובהתחשבות חלקית במיעוט? כיצד ייתכן שאיומים בסרבנות יחשבו לפתע כלגיטימיים וכרצויים? אלה טענות כבדות משקל שאסור להתעלם מהן, ויש להתמודד עימן. אבל מה לכאורה המסקנה: שדווקא הציבור הציוני דתי יאפשר עתה את ריב האחים הנורא שמתרחש כאן?
האם ייתכן שרגשות תסכול, נכונים ככל שיהיו, הן הצדקה להרס של מדינתנו? האם אנשים מעולים ונאמנים החושבים בכנות שהדמוקרטיה בסכנה והשחיתות תחגוג אינם ראויים להתחשבות מרחיקת לכת בגלל שבעבר חלק מהם היו בלתי רגישים כלפי הציבור הציוני-דתי ? מי שקורא ברצינות את מגילת איכה, מי שאומר מתוך ליבו את הקינות, מי שמתפלל למען שלום המדינה ושלום חיילי צה"ל, לא יכול להרשות לעצמו להיכשל בפעם הזאת.
חובתנו האמונית הברורה היא לדרוש את עצירת כל הליכי החקיקה ולהיכנס לדיון עניני ורציני ללא לחצי זמן מלאכותיים. חברים יקרים, אנחנו לא מתגלחים בימים אלה לא רק על החורבן שהיה, אלא גם כדי לחייב את עצמנו, בכל מחיר וגם אם הצדק נראה לנו לעיתים אחרת, למנוע חורבן נוסף. מבחינתי, באופן טבעי ביותר, ומבחינת אחרים אולי באופן מפתיע ביותר, הציבור הציוני-אמוני צריך להוביל לאלתר את הוויתור לצורך הצלת חיינו הלאומיים.
