עילת הסבירות, כפי שהסביר המשפטן האקטיביסט ביותר בהיסטוריה ומחריב הפרדת הרשויות בישראל הפרופ' אהרן ברק, היא פסיק. אין לה כמעט חשיבות משפטית. חשיבותה היחידה היא סמליותה הנוכחית כשארית הכבוד הימני לנוכח סערת מחאות השמאל: הנה הקואליציה עמדה בפני האיומים, והעבירה חוק לא חשוב, שמוחים ללא הבנה וידע, בשירות פוליטיקאים חסרי עכבות, שוכנעו שהוא קץ הדמוקרטיה.
האמת, כרגיל, הפוכה בתכלית. עילת הסבירות המורחבת ללא גבול היא שפגעה בדמוקרטיה הישראלית והיוותה עוד נקב בסכר שאמור להפריד בין הרשויות. אלא שהסכר הזה מחורר כולו כבר זמן רב, והרשות המחוקקת והמבצעת טבעו כבר מזמן במימי המשפטיזציה האגרסיבית והפרוגרסיבית שפרצו אותו, בשטף הולך וגובר, מאז ימי שמגר וברק.
במלים אחרות, גם אם הפגיעה של עילת הסבירות בדמוקרטיה כואבת, ביטולה לא באמת משמעותי. כפי שאמר ברק, האקטיביזם לא תלוי בסבירות לפועלו; יש לו כבר אפיקים רחבים ונהרות גואים של עילות להתערב בסוגיות לא משפטיות בעליל. שורש הבעיה, אם כן, היא האקטיביזם הפרוע של בית משפט העליון, ובחסותו גם של מערכת הייעוץ המשפטי. לעניין זה התיקון הנוכחי הוא בקושי פלסטר קטנטן, ועל הפצע הלא נכון.
חוסר ההיכרות עם הימין נובע מבורות ואינדוקטרינציה, מזלזול שיש בו היבט גזעני, וגם מחוסר אכפתיות שנובע מתחושת אדנות
אבל במידה רבה הסוגיה המשפטית כשלעצמה הפכה לפחות מרכזית. מפני שאם למדנו משהו מהתקופה האחרונה, הרי זה עד כמה קל להכניס את השמאל הישראלי להיסטריה ולגרום לו להבעיר אסמים לאומיים. הרי אפילו הרפורמה הגדולה והלא במיוחד מוצלחת, שתוכננה על ידי שר המשפטים מלכתחילה, לא היוותה את קץ המדינה ולא איימה על הדמוקרטיה הישראלית; קל וחומר ביטול עילת הסבירות. ועדיין השמאל חולל מחאה שהפכה במהירות להתפרעות לאומית וחצתה כל קו אדום ציוני.
הבנת התופעה הפוליטית הזו חשובה ביותר. השמאל חשף בחודשים האחרונים משהו עמוק בתודעתו הפוליטית האנטי דמוקרטית. הוא ממש הצהיר בריש גלי שהוא לא מוכן לקבל אפילו את כללי המשחק הדמוקרטיים הבסיסיים ביותר. מדובר בתופעה תמוהה, שלא מאפיינת דמוקרטיות אחרות, וצריך לשאול מה עומד בבסיסה.
רמז לפתרון הגיע דווקא מניסיונות ההידברות המרובים בחודשים האחרונים. למשתתפים רבים מימין התברר שהשמאל בכנות לא יודע מה מפריע "לצד השני". הוא באמת לא מכיר את העמדות החולקות עליו. זה כמעט מדהים. הימין מציף מזה שנים רבות שלל בעיות שקשורות למערכת המשפט ומוסדות המדינה. אפשר לא להסכים איתן – אבל לא להכיר? זאת כבר בעיה בסקאלה אחרת.
אין ספק שהבעיה הזו נובעת מסיבות משולבות. חוסר ההיכרות נובע מבורות ואינדוקטרינציה, מזלזול תהומי בצד השני – שחייבים לומר ביושר שיש בו לא פעם היבט גזעני – וכן גם מחוסר אכפתיות שנובע מתחושת אדנות. הסיבות רבות, התוצאה אחת: השמאל לא מכיר את נקודת המבט של הימין. לא מכיר, ומשום שהמידע זמין למי שמתעניין, גם לא רוצה להכיר.
כדאי להזכיר שהימין, לעומת השמאל, הרבה יותר אורייני פוליטית. רוב הימנים יודעים מה מפריע לשמאל, ומכירים בשמאל הציוני כשותף. הימין, הלאומי-ליברלי לפחות, סובלני יותר, מוכן יותר להתחשבות, ולא רואה בפשרות פוליטיות אסון לאומי.
אבל זה לא משנה כהוא זה. משום שהשמאל, בעומק העניין, לא מכיר בימין כשותף שווה זכויות. לכן הוא גם לא רואה טעם בהקשבה לו. הוא רואה את הימין כגוש אחד, דרך דימויים מעוותים, כמעט אנטישמיים, בתקשורת המרכזית. למשל, השבוע קראה עיתונאית ב'מאקו' לקבוצת ח"כים מגוונת מכל מפלגות הקואליציה "גזע החלאות" ו"גזע נחות". וזה עובר, ומדגים היטב עד כמה השמאל לא חושב שהימין רלוונטי לשיח ושיג על עיצוב עתידה מדינת ישראל.
פוליטיקה של דג זהב
התוצאה של התפיסה הזו היא התעלמות מוחלטת של השמאל מהימין, דרישותיו ומצוקותיו. השמאל חי בעולם שבו יש שמאלנים, ואנשים רעים, טיפשים וחשוכים, שאינם ראויים להיות חלק מהמרחב המדיני. התודעה הזו מפתחת מה שאפשר לכנות "פוליטיקה של דג זהב". השמאל ממתין לדג זהב שיעלה בחכתו ויעניק לו משאלות שיאפשרו לו לעצב את עולמו המושלם. בעולם הזה אין חרדים, אין מתנחלים, אין מסורתיים, אין פריפריה, נתניהו פורש, בית המשפט מקבל סמכויות של מלך בחסד אל, כל מה שהשמאל רוצה נחשב לחוקתי, ואם מישהו רוצה משהו אחר, הוא עבריין.
במלים אחרות, השמאל מוכן לקבל רק דבר אחד: את הכל. מבחינתו לצד השני לא יכולות להיות בכלל תביעות לגיטימיות, משום שלא ראוי שיהיה לו בכלל חלק בשלטון. בצד השני יש אוויר. כל "האנשים הנכונים" נמצאים בשמאל, ורק הם ראויים לשיח. השאר צריכים לשתוק, ואם הם פותחים את הפה, זה רק בשביל להגיד לשמאל תודה, בוודאי לא כדי להעביר חוק שהוא מתנגד לו; אחרת אפשר לפוצץ את המפעל הציוני.
השילוב הזה של התעלמות אדנותית מהצד השני, זכויותיו ואנושיותו, לצד אחיזה איתנה בעמדות כוח מדינתיות הוא שמאפשר לשמאל לרמוס את המנגנונים הדמוקרטיים. ובחודשים האחרונים הבנו עד כמה זה קטלני. זו התודעה שעומדת בבסיס ההתפרעות שאנו חווים – שמדגימה עד כמה עבור השמאל אין שום דבר בעל ערך לשמור עליו שאיננו הוא, ומבחינתו תמות נפשו עם פלישתים, כלומר, עם הימין.
ככה אי אפשר לקיים דמוקרטיה, אלא רק לפרק אותה. ואמנם יש למצב העגום הזה סיבות מגוונות, היסטוריות, סוציולוגיות, פסיכולוגיות, אבל יש לו גם סיבה פוליטית מרכזית אחת: השמאל לא צריך לשחק לפי כללי המשחק הדמוקרטיים, משום שיש לו אחיזה מובהקת במערכת המשפט, שהאקטיביזם הקיצוני שלה הקנה לה שליטה ברשויות הנבחרות.
דווקא משום כך הרפורמה המשפטית חשובה הרבה יותר ממה שנדמה. הדבר היחיד שיוכל לשנות את גישת "אני ואפסי עוד" יהיה הצורך של השמאל להאזין ולהכיר בצד השני, ולהבין שאת עתידה ומאפייניה של מדינת ישראל אפשר לעצב רק יחד. כן, השמאל יצטרף להתפשר על כמה דברים, אבל זו משמעות השיטה הקרויה דמוקרטיה, שהיא אמנם הפוכה משיטת המשטר האלימה והדכאנית שהשמאל מבקש מדג הזהב שלו, למרות שהוא מכנה אותה, באירוניה רבה, בשם דומה: "ד-מו-קרט-יה!".
