ל"חוק יסוד השפיטה (תיקון מס' 4)" שעבר ביום שני השבוע בכנסת אין משמעות משפטית או משטרית דרמטית, והוא לא ישנה את יחסי בג"ץ והממשלה. למה? כי בבג"ץ יושבים מומחים למילה הכתובה, היודעים דבר או שניים על מילים נרדפות. רק לפני שבועיים פסלה הנשיאה חיות את חוק הפיקדון (שנועד לתמרץ עובדים זרים לצאת מן הארץ בתום תקופת האשרה שלהם) בעילת הסבירות, בלי להזכיר אפילו פעם אחת את המילה "סבירות". חיות השתמשה במבחן השלישי של עילת ה"מידתיות", כמו במשחק "כן־לא־שחור־לבן". מהסיבה הזו בדיוק הצהיר אהרן ברק בכנס מקור ראשון בעבר שהוא מוכן לבטל את עילת הסבירות. כששאלתי אותו אם יש לנו פה כותרת, הוא ענה "זה לא כותרת, אפילו לא פסיק".
אז אין לחוק משמעות משפטית או משטרית, אבל בהחלט יש לו משמעות חברתית דרמטית. הרחובות התפוצצו השבוע. עוצמות הפחד, החרדה, השנאה והתבהלה בין המגזרים הנגזרים והגזורים גאו לממדים אפוקליפטיים. מלחמת אחים קרה כבר כאן. "נחמו נחמו עמי יאמר אשכול כופר, לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר", קראנו במנחה של תשעה באב, ולפני הטיפול בבעיות צריך לפתוח בתקווה ובנחמה.
בהפוך על הפוך, על אף התהום הפעורה, בין המחנות הניצים בישראל נוצר היום מכנה משותף רגשי: שני המחנות חוו את טראומת הכישלון והתבוסה. לפני ח"י שנים היה זה מחנה הימין שעבר את המשבר המרסק. גוש קטיף לא היה רק חבל ארץ פורח ומהמם שנגרס תחת דחפורים והפך לרצועת שאול של דם וטרור. גוש קטיף היה גם הסיפור המכונן שהתפרק לנו בידיים.
ההתיישבות ביש"ע הייתה ועודנה מפעל החיים של הציונות הדתית, מרחב היצירה וההגשמה שלה, המקום שבו התורה שלה מתממשת במלוא הדרה, ובתשס"ה כנסת ישראל אמרה למפעל הזה "לא". קינות תשעה באב בבית הכנסת הספרדי בנווה־דקלים הזילו דמעות מלוחות ששרפו בבשר. לובשי השחורים גררו אותנו מבית הכנסת באלימות ובאדישות. הכאב היה צורב. התבוסה הייתה איומה. ויותר ממנה הבדידות: התקשורת לא הקשיבה לנו, העם לא ראה אותנו, ורצינו, באמת רצינו, לצרוח ולפרק הכול. לא יכולנו להישאר בבית הכנסת בתפילה לשלום המדינה, שָׂנֵאנוּ את שלטי "באהבה ננצח", הזעם על מועצת יש"ע הפשרנית היה כה עז שעד היום הגוף הזה לא ממש הצליח להתאושש.
בהפוך על הפוך, על אף התהום הפעורה, בין המחנות הניצים בישראל נוצר היום מכנה משותף רגשי: שני המחנות חוו את טראומת הכישלון והתבוסה
לכאורה אין דבר וחצי דבר בין החורבן הממשי של המפעל הציוני בגוש לבין חוק מופשט העוסק בעילת התערבות מנהלית. רק לכאורה. כי חוק הסבירות הפך בתודעתם של מיליוני ישראלים לארכיטיפ הנושא את הרעיון הגדול של הדמוקרטיה הליברלית. תגידו, בגלל קמפיין פסיכולוגי מבריק של האופוזיציה; בשל מגויסות מרשימה של הון אנושי, צבאי, אקדמי, תקשורתי וכלכלי נטול גבולות וחסר עכבות; בזכות תרומה ניכרת של קואליציה שעשתה כל טעות אפשרית והצליחה לכתוב "נח" בשבע שגיאות. גם אם זה נכון זה בכלל לא משנה.
ספר בראשית מספר לנו שהעולם נברא במילים. ספר יצירה מספר לנו שהעולם נברא בספר סופר וסיפור. המילים הן חומרי הגלם של המציאות. הסיפור הוא המציאות. ובמציאות הנפשית של מיליוני ישראלים ארצם שינתה את פניה. כך הגענו למצב הנורא שבו כולם צודקים אבל הבית נשרף.
אבל יש עוד מכנה משותף בין המחנות עכשיו: שני הצדדים מבינים, או מתחילים להבין, את גבולות הכוח. הציונות הדתית הביאה את כל האנרגיות שלה לכפר־מימון והתנפצה על הגדרות. אלף הטייסים הסרבנים חשבו שהם יורידו את הממשלה על הברכיים, ודווקא האיום הזה דחף את הממשלה להשלמת החקיקה, מתוך הבנה שאם חונטה צבאית תצליח לשתק ממשלה נבחרת הסיפור של "יהודית ודמוקרטית" ייגמר, ואפילו א־לוהים יתקשה להציל אותנו מעצמנו.
הימין ניסה בכוח, ולא הלך לו. השמאל ניסה בכוח, ולא הלך. שני המחנות צריכים עכשיו לקבל החלטה אם הם מעוניינים להישאר עם אחד. והנגזרת המיידית של השאלה הזו היא מי ייקח את המושכות: אלו שהפחד והשנאה מנהלים אותם או מי שיודעים לנשום לתוך הפחד ולהביט באישון השנאה.
זה לא יהיה קל. אל תבלבלו, רוב זמן המסך באולפנים ימשיך להיות מוקדש ליאיר לפידים ולאיתמר בן־גבירים. "כבר לא אנשים אחים אנחנו", הצהיר יאיר לפיד השבוע והזכיר לכולנו את המאמר המכונן שכתב מיד אחרי הגירוש מגוש קטיף, שבו הסביר שההתנתקות לא נועדה להשיג שלום אלא ללמד את המתנחלים לקח. "בר הסלטים פתוח", צייץ בן־גביר באדישות זחוחה מול חצי עם המבועת על עתידו בארץ הזו, כמו פירומן המסתובב עם גלוני דלק ורק מחפש איזו מדורה אפשר להבעיר ועל איזה פצע אפשר עוד לדרוך.
"אנחנו מוכנים לדון על הכול ומיד, ולעשות את זה בסבב השיחות בפגרה ולהגיע להסכם כולל על הכול", הצהיר נתניהו השבוע. זוהי הצהרת כוונות חשובה. אך נתניהו, שגם ככה סובל מאמון אישי לא גבוה, חייב להבין שאיש לא יקנה ממנו מכונית משומשת אם הוא לא ייטול פיקוד ויתחיל לאפס את חברי הקואליציה שלו.
דוגמאות לא חסר. הצעת "חוק יסוד לימוד תורה" שהעלתה סיעת יהדות התורה השבוע, למחרת חקיקת חוק הסבירות, הייתה מפגן שיכרון כוח עיוור שמזמן לא ראינו פה. נתניהו היה צריך להזכיר למחללי השם הללו את דברי הרמב"ם מהלכות תלמוד תורה: "כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא; לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים, כל הנהנה מדברי תורה, נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטלה; וסוף אדם זה, שיהא מלסטם את הבריות".
"יהדות התורה" היא סכנה ממשית להמשך שלטון הימין – לא רק מבחוץ אלא גם מבפנים. הרבה מאוד אנשי ימין חילוני, מסורתי ודתי רוצים לתמוך במדיניות הממשלה בהתיישבות ובכלכלה ובזהות היהודית, אבל לא מוכנים לשאת את מחיר ההשחתה הערכית הנגזרת מההתנהלות המופקרת של המפלגות החרדיות.
ציון נכשל מהדהד
ולא רק הפוליטיקה אשמה, גם כלת האירוע – מערכת המשפט. היועמ"שית גלי בהרב־מיארה הגישה השבוע לבג"ץ את עמדתה, ולפיה על בית המשפט לפסול את התיקון לחוק יסוד הממשלה העוסקת בנבצרות ראש הממשלה. כזכור, בסוף מרץ השנה אושר התיקון לחוק היסוד שצמצם את עילות הנבצרות לטעמים של אי מסוגלות פיזית או נפשית בלבד, וקבע דרישת רוב חריגה בממשלה ובכנסת לשם הפעלת מנגנון הנבצרות.
היועמ"שית דורשת מבג"ץ לפסול חוק יסוד בעילת "שימוש לרעה בסמכות מכוננת" – עילת פסילה שאיננה קיימת בחוק. גורמים שוליים באקדמיה אמנם מנסים לקדם אותה במאמרים, אך עד כה אפילו הנשיאה חיות הצהירה שהעילה הזו לא התקבלה בשיטת המשפט הישראלית.
"התערבות בית המשפט הנכבד בחקיקתם של חוקי יסוד היא חריגה ביותר ושמורה למקרי קצה", מקדימה היועמ"שית לפני שהיא מטילה את הפצצה: "יישום המבחנים של דוקטרינת השימוש לרעה בסמכות, מצביע על כך שנחצה קו הגבול ונעשה שימוש מובהק לרעה בסמכות המכוננת של הכנסת".
בואו נעקוב אחר קו הטיעון של בהרב־מיארה: "נוצר במדינת ישראל מצב חסר תקדים שבו מכהן ראש ממשלה שמעליו מרחף כתב אישום" >> בית המשפט הכריע כי הדבר אפשרי כל עוד הוא מכהן לפי הסדר ניגוד עניינים, שבמסגרתו הוא מתחייב לא לעסוק בענייני משפט >> "הרפורמה המשפטית כוללת רכיבים שיש בקידומם כדי להיטיב את מצבו המשפטי האישי של ראש הממשלה" >> הממשלה תיקנה את חוק היסוד כדי למנוע מבית המשפט להכריז על נתניהו נבצר גם אם יעסוק ברפורמה המשפטית >> מיד לאחר חקיקת החוק החל נתניהו לעסוק ברפורמה. מסקנה: החוק פרסונלי ולכן הוא פסול.
בינה מלאכותית שתקרא את הטקסט לא תמצא בו כשלים לוגיים. היועמ"שית הוכיחה לכאורה שמדובר בחוק פרסונלי שנתפר למטרות אישיות. אבל הי, כל מי שחי פה על הקרקע ולא על הירח יודע שהתמונה הזו מעוותת לחלוטין.
אל"ף, הקשר בין הרפורמה ובין מצבו המשפטי הקיים או העתידי של נתניהו, רופף עד לא קיים. בי"ת, מדינת ישראל מסובכת היום בכאוס לא מפני שנתניהו התערב ברפורמה, אלא מכיוון שהוא לא התערב בה בזמן, וכשסוף סוף התערב היה מאוחד מדי – מובילי הרפורמה בכנסת כבר עשו כל טעות אפשרית והלהיטו את המחאה לטמפרטורות שאי אפשר היה לצנן. במקום לעודד את נתניהו לקחת את תפקיד המבוגר האחראי, בהרב־מיארה נלחמה לנטרל אותו, והותירה לחסרי הניסיון לנהל לבדם את האירוע ולדרדר אמצעים. את פירות הבאושים כולנו אוכלים.
התנהלות היועמ"שית לאורך כל המשבר הזה זוכה לציון נכשל מהדהד. קשה להיזכר ברגע שבו היא הייתה חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה. גם עכשיו, במקום להרגיע את הרוחות היא עוקפת את בג"ץ משמאל ומוסיפה דלק למדורה.
