אף אחד מאלו שהתאספו ביום ראשון בבוקר ברחבת הכותל לא חשב לרגע שהאירוע שהתקיים שם, תחת הכותרת "ואהבת", יפתור את המשבר סביב הרפורמה המשפטית. תומכי הרפורמה, כמוני, שהיו שם, לא חשבו שהאירוע המפויס יביא לסיומה של המחאה או יבלום את מכתבי הסרבנות. מתנגדי הרפורמה שהגיעו לאירוע לא חשבו שהם יקבלו מאנשי הימין הממלכתי לגיטימציה לחסימת כבישים או שבירת כלים.
האירוע, שהתחיל בתפילת שחרית והמשיך בשרשרת אנושית משער יפו לכנסת, נועד בסך הכול להוריד מעט את הלהבות ולשכך כאבים בשבוע קשה. לא יותר. המתפללים ברחבת התפילה שרו יחד "אבינו אב הרחמן", "שומר ישראל" ו"תהא השעה הזאת". ברחבה מאחור התקיימה במקביל סוג של תפילה חילונית, עם שירת "אני ואתה נשנה את העולם", "ירושלים של זהב" ו"על הדבש ועל העוקץ". כששני הקהלים התחברו בהמשך, הרב יעקב מדן השמיע בקול חנוק את ה"תפילה לשלום המדינה", ויעל שבח ואיילת נחמיאס־ורבין נשאו דברים. לא נמצאה פשרה לסוגיית הרפורמה, אבל אנשים הביטו זה לזה בעיניים, חיברו ידיים, ולפחות לכמה שעות הזכירו לעצמם שהם עם אחד.
ובכל זאת, בימין היו כאלה שלא אהבו את האירוע הזה, בזו לו ועשו הכול כדי למנוע מאנשים להגיע אליו. חלקם הזדעזעו מהעובדה שבין מאות האנשים שקראו להשתתף באירוע היו גם אנשי מחאה מיליטנטיים כמו שקמה ברסלר ודן חלוץ. חלקם נופפו במודעות של מתנגדי הרפורמה שכללו את האירוע בלוח הזמנים של המחאה, וחלקם התפלפלו על נוסח המודעה ועל המושג "הסכמה רחבה" כמו בסוגיה תלמודית. רבים מהם לעגו לאנשי הימין שבחרו להצטרף לאירוע, טענו שמשתמשים בהם וכינו אותם "תמימים" ו"אידיוטים שימושיים".
כמו אלה שפחדו להגיע לכותל בגלל הכינויים שיספגו במחנה הפוליטי שלהם, כך גם נתניהו פחד מלוין ומבן־גביר, ולפיד וגנץ חששו מברסלר וברק
ברסלר וחלוץ עשו חסד עם הימנים שהתנגדו לאירוע המשותף בירושלים. לולא שמותיהם, הם היו נאלצים למצוא תירוצים אחרים כדי לתקוף את אלו שמעזים לצעוד יחד עם אנשי שמאל בימים כאלו. הבעיה האמיתית של רבים מהמתנגדים הייתה שהם אינם מסוגלים לקיים שום אירוע פומבי עם אנשים שחושבים אחרת מהם. את הביטוי "אידיוט שימושי" הם לא המציאו עכשיו. הם שולפים אותו בכל פעם שאיש ימין מעז לחפש מכנה משותף כלשהו עם איש שמאל.
והמתנגדים הללו הצליחו. אני מכיר לא מעט אנשי ימין, תומכי הרפורמה, שהתכוונו להשתתף בתפילה ובשרשרת האנושית, אבל ברגע האחרון קיבלו רגליים קרות ונשארו בבית מחשש להיתפס כ"אידיוטים שימושיים". הפחד שיתייגו אותם כתמימים וכרוקדי מה־יפית גבר על הרצון שלהם להרגיע מעט את הרוחות.
האירוע בכותל הוא משל טוב למה שמתרחש כאן בחצי שנה האחרונה. גם בימין וגם בשמאל יש ציבור גדול שרוצה לנהל את האירועים בפחות כוחנות, ומוכן להזיע כדי להגיע להסכמה. אך בשני הצדדים הציבור הזה פוזל כל הזמן לצדדים, מפחד להיתפס תמים ולצאת פראייר. אם תרצו, זה גם מה שקרה בכנסת ביום שני, בשעות האחרונות לפני שחוק צמצום עילת הסבירות אושר במליאה. כמו אלו שפחדו להגיע לכותל ביום ראשון בגלל הכינויים שיספגו במחנה הפוליטי שלהם, כך גם נתניהו פזל ימינה ופחד מיריב לוין ומבן־גביר. כמותו, גם לפיד וגנץ חששו מברסלר ומאהוד ברק.
חוסר ביטחון עצמי
השימוש בביטוי "אידיוט שימושי" נגד מי שמוכנים לשתף פעולה עם אנשים ממחנה פוליטי אחר, אינו חדש. חוויתי אותו על בשרי כמה פעמים. לפני תשע שנים הייתי שותף בהפקת כנס ירוחם הראשון לצדק חלוקתי, שהתקיים במסגרת מאבקה של ירוחם לחלוקת משאבים צודקת מול המועצה האזורית רמת הנגב. יום לפני הכנס קיבלתי מכתב בהול מתנועת אם תרצו, שדרש ממני לבטל את השתתפותי בכנס מכיוון שהקרן החדשה לישראל סייעה במימונו. הכנס המדובר נהגה ותוכנן ללא שום הכתבה של תוכן מצד הקרן החדשה. אבל סמליל של הקרן שהופיע בפרסום של הכנס, לצד סמלילים של אוניברסיטת בר־אילן ושל מכללת ספיר, שימש לאנשי "אם תרצו" סיבה מספקת לחבל בכנס שסדר יומו לא קשור לתחומי פעילותם.
לאותו כנס הוזמנו ח"כים מימין ומשמאל. מירי רגב נלחצה מהמכתב של אם תרצו וביטלה את השתתפותה ברגע האחרון. איילת שקד ביררה, החליטה שהיא מזדהה עם המאבק הצודק של ירוחם והגיעה לברך. לא הייתה אז רפורמה משפטית, לא היו חסימות כבישים ולא מכתבי סרבנות, ובכל זאת, כבר אז זכיתי להיקרא "אידיוט שימושי" בגלל השתתפותי בכנס. ואגב, פורום קהלת סופג כעת החרמה דומה מאוד מהצד השמאלי. גם בשמאל יש כעת טהרנים שמחרימים כל אירוע שקהלת קשור אליו, גם אם באופן עקיף וסמלי.
כבר במחאה החברתית של 2011, חלק מאנשי הימין נימקו את התנגדותם למחאה לא במסרים שלה, אלא בעצם מעורבותם של ארגוני שמאל בה. היו אז אמיצים כמו ח"כ אורי אורבך ז"ל והרב יעקב אריאל שטענו שהציבור הדתי צריך להצטרף למחאה, אבל רוב מוחלט של אנשי הימין, בעיקר הדתי, בחרו לשמור מרחק משדרות רוטשילד, כדי שלא ייכשלו חלילה בתמונה משותפת עם אנשי שמאל. שלוש שנים אחרי המחאה אמר לי אורבך: "חבל לי שכל מעשה ציבורי של מחאה חברתית נתפס כשותפות עם השמאל". הוא הצר על כך שהציבור הדתי־לאומי לא יודע להצטרף להפגנות שהוא אינו יוזם, ופעמים רבות מגלה פרנויה לא מוצדקת כלפי מחאה של ציבור אחר. ההתנהלות הפרנואידית הזו מעידה לא רק על חוסר אמון, אלא גם על חוסר ביטחון עצמי של חלק מאנשי הימין, שחוששים ששיתוף פעולה כלשהו עם אנשי שמאל ידביק אותם, בלי שירגישו, בחיידק שישנה את עמדותיהם.
צריך לומר ביושר: תופעת ההחרמה וחוסר הנכונות למצוא מכנה משותף איננה מנת חלקו של הימין בלבד. הפרנויה וחוסר האמון קיימים גם בשמאל, וחלק גדול מהמשברים הפוליטיים שחווינו בשנים האחרונות מקורם בהחרמות שבאו מהצד השמאלי.
ט"ו באב, שיחול ביום רביעי הקרוב, היה צריך להיות מוכתר בתקופתנו כיום המאבק בשבטיות הקיצונית והמחרימה. כידוע, אחד הדברים המרכזיים שהתרחשו בו הוא ש"הותרו שבטים לבוא זה בזה". אם מחפשים מסר רלוונטי מהחג הזה, זו הקריאה להעז לבוא זה בזה, להקשיב בכנות, ולעשות מאמצים הרבה יותר גדולים למצוא הסכמה בין השבטים.
